הדת עצמה היא הכפירה היותר גדולה, ולא במובנה אצל גורדון, אלא במובנה הפשטני יותר, הפרמיטיבי יותר, משום שהיא מכסה בצעיף יפייפה את עיננו, כשם שכיסה העכביש את עיני המלך בסיפורה של גולדברג. ואין כאן הכוונה לכיסוי העיניים מפני המציאות הנוראה, כנאמר בציטוט "הדת- אופיום להמונים", אלא לכיסוי נורא מזה; מכסה היא את עיני האנשים מהקשר הישיר והבלתי אמצעי עם כל מה שקדוש, עם יופי הטבע וטהרתו, ומשליכה עליו רצונות ותפקידים אשר לא לו.
הטבע, נעלה באמת מכל האדם, נשגב הוא מן הרצון, ולכן גם העונש לא יאה לו. הוא לעולם לא משלח "חרון אפו" כשם שמשלחים שליטים פראנואידים את זעמם במתנגדיהם, הוא אינו מקשיב לאדם ולתחינותיו, וגם אינו מטיל עליו תפקידים. הטבע לא בוחר לעצמו עם מן העמים, מושג שהוא אנושי בתכלית ולטבע אין דבר וחצי דבר עימו, הטבע נותן מזיוו לכל- לרשעים כמו לטהורים, לענקים כמו לקטנטנים, הוא אינו עושה אבחנות. אנשים עושים אבחנות, וטוב שכך הם עושים. כי באמת נעלה יותר לדבוק בטוב ולסור מן הרע, כי מוסר אנוש אינו זקוק לכוח מחוצה לו עצמו בכדי להיות אמת, כי אמת הוא לבני האדם, ולכן אמת הוא בעולמם.
הגענו לשלב באנושות שבו חסומים אנחנו בפני החוויה הטהורה, הגורדוניסטית, וביננו ובין הטבע בטהרתו חומה עצומה, כמעט שאינה עבירה. בעידן כזה הולך האדם ודל, ונפשו מצטמקת עד כי מגיעה היא לשלב מוקדם מאוד בהתפתחותה האנושית- לשלב ההישרדות. שהרי לא טוב לשרוד את היום, טוב לחיותו, וכוח חיים זה, שפעם נבע מכל נקבוביותיו של האדם, בהיותו חלק מן הטבע, נלקח ממנו, ועתה על האדם להשיבו בכוח הרצון החופשי. על זה נאמר "יותר נורא, אך גם יותר נפלא ונאצל", משום שזרימת הטבע הנרכשת לאדם מכוח רצונו החופשי, הכרתו, חוויותיו שהוא מאציל עליהן אורה של ההתכוונות, והלמידה- זרימה זו מרחיבה את האדם ומגדילתו הרבה מעבר לגודלו המקורי החייתי. במובן זה יוליד האדם סוג חדש של אדם- "אדם עליון".
בזמן שעבר מאז כתב מארקס את תורתיו על הפראקסיס המעצב את ההכרה, הפך הפארקסיס של חיינו למצמצם עד מאוד, וצמצם את הכרתנו, ושבו אנשים למה שכבר הגיע הזמן כי ינטש- אל התורות של העבר, היודעות חטא ועונש, תורות של רואי חשבון קפדניים, ורק שם יכלו להעז ולומד: קיימת סיבה מספקת לחיות את החיים. עם המסקנה מסכימה אני, כי אכן קיימת סיבה מספקת לחיות את החיים, מעבר לליקוט ההנאות והרגעים, שבעבורו אין צורך במידת הכרה אנושית, ואפשר להסתפק בזו של התרנגולת, שגם היא מאושרת מליקוט פירורים קטנים המביאים לה הנאה. יש סיבה מספקת לחיות, אשר אינה נשענת על הקרבה עצמית, גם לא על אנוכיות נהנתנית, ואף לא על שירות כוח עליון כלשהו, כי אם לחיות בעבור החיים עצמם, שכל היופי שבהם מצוי בעצם-עצמותו עד אין סוף.
לחיות למען כוחות החיים: האהבה על שלל צורותיה הנעלות והנסתרות, צורות אשר החברה האנושית מגבילה עצמה בכל מני אמתלות מהכר אותן כלל. צורות של אהבת החיים, אהבת הגילוי והלמידה, אהבת-אחים כשל אריך פרום, אהבה שהיא כמו הטבע בעצמו- "כל רואה מזיווה יטהר".
כשגורדון אומר על האדם שיטוהר בעבודתו, אומרת אני על האדם שיטוהר בכל מעשי ידיו, כי כל מעשה-משחק, כל יצירה, כל עבודה הקוראת לכוחות החיים לבוא ולהפרות את נפשו ורוחו של האדם- כולם מעשי טיהור המה. כוח דמיונו של האדם, הוא הכוח המאפשר לאדם להיות שותף של הטבע ביצירה הגדולה הזו של החיים. העבודה אכן מטהרת את האדם, מרגע שמפסיקה היא להיות עבודה והופכת לפועל. הפועל הוא כוח יוצר, המניע את האדם מעצם הצורך הבסיסי לתת מכוחו ויופיו לשאר החיים, כדוגמת העשיר של פרום- אשר נתינתו היא ביטוי לעושרו, והיא מעצימה אותו במקום לבטלו. כשמגשים האדם את עצמו בתורת פועל, בתורת יוצר, אזי איננו זקוק עוד לזיוף זה של "הגשמה עצמית" על ידי קנייה מרובה בעזרתו של הממון. עבודה הבאה לקיים את האדם קיומו החומרי בלבד אין לה מקום עוד בעולמנו הטכנולוגי, ואכן יכולה המכונה לעשות עבודות אלו ולפטור את האדם מהן, אך לעשייה, לפועל עם חומר מן החומרים, האפשרות לנתיב הבלתי אמצעי אל הטבע, למשל בחקלאות, אין תחליף מן המכונה, ולא יוכל לנתיב זה גם המושג המצומצם "שעות הפנאי".
כינוי:
אני היא בכל השמות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
