עיר הירח

למדנו בפעמים שעברו (1, 2, 3, 4) שלסחורה שני פנים: ערך-שימוש וערך-חליפין (או "ערך". מעתה- "ערך").

הסתכלות מעמיקה בתופעה הזו מראה לנו שלסחורה א' אין תוקף אלא בחזרת ערך-שימוש, ולסחורה ב' אין תוקף אלא בחזקת דמות-ערך (שקיל).

זוהי התגלמות של הניגוד הפנימי שיש בכל סחורה, רק שהוא מופיע בצורה חיצונית- בתחלופה של שתי סחורות.

תוצר של עבודה בכל חברה ובכל זמן הוא ערוך-שימוש, כי מייצרים אותו על מנת להשתמש בו, אבל רק תקופה מסויימת בהיסטוריה- זו שמתארת את העבודה המושקעת בייצורו של דבר-שימוש כתכונה של ה"חפץ" עצמו [בדמות ערכו. זוכרים? העבודה כצורה ממשית של עמל-אדם מייצרת את המוצר, אבל היא גם מדד ל"ערך", שגם אותו היא מייצרת] - היא שהופכת את תוצר העבודה לסחורה.

משמע- לא בכל זמן ובכל מקום תוצרי-עבודה הם סחורות. ערך החליפין לא בא ל"חפצים" מהטבע, אלא בעזרת הסכמה אנושית שקרתה (וממשיכה להתפתח) בנקודה מסויימת בהיסטוריה. זה לא היה ככה מאז ומעולם, ולא חייב להיות כך לעולם.

צורת הערך הזאת - סחורה אחת משוות לסחורה אחרת בסחר-חליפין - היא צורה עם מגרעות. בהשקפה היסטורית היא נראת כמו צורת-תינוק, היה עליה להתפתח כדי שתהפוך לצורה הבוגרת יותר שלה: צורת המחיר.

מהי המגרעה הזו בצורת התינוק? צורת התינוק מבדילה את צורת הערך של הסחורה מערך-השימוש שלה, אבל היא עוד לא מעמידה אותה כשווה לכל סחורה אחרת מבחינה איכותית, ולא מראה את היחס הבלתי-משתנה של הסחורה לכל הסחורות האחרות מבחינה כמותית.

לדוגמא:

היחס של הפרח ללחם הוא 1 ל-1. גם אם ניקח 2 פרחים היחס לא ישתנה.

בגלל מוגבלותה היחסית עוברת הצורה התינוקת תהליך של שכלול לצורה בוגרת יותר עם הזמן - צורה שבה דרים זה לצד זה ביטויי ערך פשוטים שונים של אותה סחורה, ונוצר טור ביטויי ערך לאותה הסחורה, שאינו מוגבל אלא על ידי מספר סוגי הסחורות השונים. לדוגמא:

זוהי משוואה שבה אנחנו מנסים למדוד את הערך של מנת פסטה ברוטב עגבניות. נוצר טור ארוך של כל הסחורות והיחס הכמותי שבו הן יכולות להתחלף עם מנה זו (1 ל-20 במקרה של לבבות שוקולד, ו-1 לחצי במקרה של כוס הקפה).

לטור הזה אנחנו קוראים צורת ערך כוללת/ מורחבת.

בצורה החדשה כל הסחורות שאינן מה שאנחנו מודדים כרגע (למשל מנת פסטה) הופכות להיות שקילים בשביל הפסטה, עכשיו באמת ניתן לראות שהפסטה היא התגלמות של עמל-אדם נטולת-הבדל, שהרי היא שווה לכל הסחורות, ועל כן שווה העבודה שיצרה אותה לכל העבודות.

עוד אנחנו רואים שאין זה משנה אם נמדוד את ערך הפסטה בלבבות שוקולד או בספלי קפה (או בק"ג תפוחים, או בקילומטר של כביש מהיר...), שהרי באמת ישות הערך כבר נבדלת כאן לגמרי מערך-השימוש האמיתי של הדברים.

גם בצורה-נערית זו של סחר-חליפין עדיין יש מגרעות: הטור הזה הוא אינסופי. מי שרוצה לדעת כמה שווה סחורתו בשוק ימצא עצמו נראה ככה:

איך הוא יוכל לסיים את הרשימה הזאת אי פעם? הנה הוא מנסה למכור פולי קפה, אבל בשוק יש עוד אלפי-אלפים של סחורות, ואיך הוא אמור לדעת את היחס בין כל סחורה לכל סחורה אחרת? ובל נשכח שהיחס כן משתנה במציאות ריאלית, עם עלייה או שיבוש באמצעי הייצור (ראו חלק שלישי).

ראו קסם מתמטי! אפשר לקחת את אותה המשוואה שעשינו למעלה עם הפסטה והקפה וכו', להוסיף לה עוד ועוד ועוד סחורות, והציג אותה בתור טור שכזה:

כאן עשינו שינוי של ממש בצורת הערך, הצורה הבוגרת הזאת גרומת לכך שמעכשיו מייצגות הסחורות את ערכיהן:

1. בפשטות, שהרי זו רק סחורה אחת שמייצגת את כולן.

2. באחידות, שוב - רק סחורה אחת מייצגת את כולן.

[כבר אפשר לראות כאן שאנחנו הולכים לכיוון הכסף, הממון, אבל אל תרוצו מהר מדי, עוד יש לנו מה לומר לפני שנגיע לשם]

היכן ניתן למצוא את הצורות השונות של סחר-חליפין?

את הצורה התינוקת ניתן למצוא במקומות שנעשה בהם סחר-חליפין באקראי, רק כשצריך (למשל שוק קח-תן, או החלפת סחורות בלתי רשמית בעבר הרחוק).

את הצורה השנייה ניתן למצוא שכמחליפים דברים בדרך קבע אלו באלו, כמו בעבר היותר קרוב.

הצורה השלישית, הבוגרת, מופיעה כיום עם השימוש בכסף.

מה שונה בצורה הבוגרת מהצורה הנערית? הצורה הבוגרת היא מפעלו המשותף של עולם הסחורות. סחורה לא יכולה להיות ביטוי ערך כללי, אלא אם כן כל הסחורות מביעות את ערכן בה, וכל סוג סחורה חדש המצטרף לשוק חייב לעשות זאת גם כן. הסחורה שהיא ביטוי הערך הכללי של כל שאר הסחורות נקראת שקיל כללי.

מה זה עושה לדבר עצמו, שהוא שקיל כללי? כולם רואים בהתגשמותו הפיזית צורה לביטוי של ערך-חליפין, ולכן של עמל-אדם. קל לראות את זה קורה בכסף, שהמטבעות או השטרות (פלסטיק, מתכת, נייר) עצמם מייצגים ערך-חליפין, ולכן גם עמל-אדם. אנשים לא מתייחסים לשטר כאל נייר שניתן לכתוב עליו, להדליק אותו לאש, וכו' (ואם כן הרי מאבד הוא את צורת השקיל הכללי שלו), אלא רק כצורה לביטוי ערך.

בפעמים הקודמות (1, 2, 3) הבנו שיש שתי צורות שבהן מופיעות סחורות כשהן באות בזיקה זו לזו: צורת ערך יחסי וצורת שקיל.

אחד הדברים המעניינים לגבי צורת השקיל זה שהיא מראה לנו רק תכונה אחת שלה- את הערך. שאר התכונות של השקיל אינן חשובות לעניין.

ניתן דוגמא כדי להסביר:

כששמים שני דברים שונים על מאזניים כדי לבדוק את המשקל של אחד מהם, לדוגמא שוקלים אורז בשוק כנגד ברזל, אז הברזל מציג לנו רק תכונה אחת שלו- את המשקל בלבד. זה שברזל הוא קשה, הצבע שלו, מוליכותו, אינן חשובות, הוא נמצא שם רק כדי להוות גוף שווה-משקל לאורז שאותו רוצים למדוד.

מה מוזר בזה? שהסחורה שמשמשת שקיל במקרה הזה מאבדת את כל התכונות הטבעיות שלה (צורה, כובד, וכו'), ונשארת לה רק תכונה אחת על-טבעית בעיקרה (חברתית, מומצאת ע"י אנשים) - צורת הערך.

איך אנחנו מפספסים את העניין שמדובר פה בהמצאה אנושית? איך אנשים חושבים שהערך הוא דבר שמגיע לסחורות "מהטבע"? כי אנחנו נוטים להאמין שתכונות של סחורות אינן נוצרות בגלל הזיקה עצמה, אלא שהן היו שם קודם ורק "יצאו לאור" בעת הזיקה. אבל תכונה כמו ערך, שהיא תכונה על-טבעית (כלומר תכונה שאינה טבעית- שאנשים ממציאים) נוצרת רק מתוך הזיקה של סחורה אחת לחברתה. לאף סחורה כשלעצמה אין ערך-חליפין.

כמו שהברזל הוא התגשמות של התכונה משקל בחפץ (בדוגמא עם השקילה) כך גם העבודה היא התגשמות ממשית של עמל-אדם מופשט, והיא חשובה לא בתכונות המיוחדות לה, אלא רק בזה שהיא צורה ממשית של אותו עמל.

יש כאן ניגוד מוזר נוסף - העבודה הממשית משמשת כצורת הופעה בשביל היפוכה - עמל אדם מופשט. זה מוזר, לא? שבוחרים במשהו כדי לייצג את היפוכו, זה כמו שיבחרו בצבע לבן כדי לייצג את הצבע השחור.

עצם העובדה שעבודה פרטית כלשהי (למדנו שרק עבודות פרטיות במהותן מייצרות סחורות שיכולות להתחלף זו בזו. ראו חלק שני) מייצגת עמל-אדם סתם, הופכת אותה לעבודה השרויה בצורה חברתית במישרין (כי רק הסכם חברתי משווה בין עבודות שונות במהותן על מנת שניתן יהיה לסחור בתוצריהן).

גם זה ניגוד מוזר- עבודה פרטית במהותה מייצגת את היפוכה - עבודה השרויה בצורה חברתית.

כבר ביוון העתיקה הבינו שכדי להחליף סחורות צריך להעמיד אותן על השווה בינהן (ראו חלק ראשון), אבל שם הם נתקעו, הם לא היו מסוגלים להבין את העניין של שוויון העבודה בתורת עמל-אדם (ראו חלק שני) משום שהחברה היוונית העתיקה הייתה מבוססת על עבדות, על אי שיוויון בסיסי בין בני אדם ועבודותיהם. רק בחברה ליברלית, שבה שוויון ערך האדם הוא מושג נתפס ע"י אנשים, ניתן לתפוס את עמל האדם המופשט כשווה בין כל צורות העבודה. תודעה כזאת יכולה להווצר רק לאנשים החיים בחברה שבה רוב תוצרי העבודה הם סחורות, ולכן יחסם ההדדי המרכזי של בני האדם הוא יחס בין בעלי סחורות, כמו בחברה הקפיטליסטית.

סחורה היא בעקרון משהו שאפשר להשתמש בו, אבל כדי להיות סחורה זה לא מספיק- צריך גם שתהיה לה עוד צורה כדי שתוכל להתחלף: צורת ערך.

לכן סחורות הן כפילות, יש להן צורה טבעית ויש להן צורה ערכית.

צורת הערך היא כמו רוח רפאים- אי אפשר לראות אותה או להרגיש אותה. צורת הערך היא ביטוי חברתי בלבד, כי היא מופיעה רק כשהסחורה מייצגת עמל אדם שנקרש בתוך מוצר (ראו חלקים קודמים: 1, 2).

כולם יודעים שלסחורות יש צורה כשוות ערך לכסף (נקראת צורת ממון), אבל כאן צריך לעשות מעשה שתורת הכלכלה הקפיטליסטית לא ניסתה לעשותו - להבין איך נוצרה בכלל צורת הממון, איך נוצר הכסף ומדוע. למה זה חשוב? כי כיום הכסף מסנוור את העיניים, וכן צריך להגיע עד לשורשים כדי להבין את יסודות שלטונו.

ביטוי הערך הפשוט ביותר בשביל סחורה הוא: סחורה כנגד סחורה, מה שנקרא סחר-חליפין. לדוגמא:

בצורה הבסיסית הזאת ערך התפוחים מתבטא בגרעינים. מה זאת אומרת? התפוחים והגרעינים ממלאים תפקידים שונים: התפוחים הם צורך ערך יחסית, והגרעינים הם שקיל (מהמילה "שקול ל", שזה בעצם "שווה ערך ל"). ביתר פשטות - התפוחים יש להם ערך משתנה, כל פעם הוא בא על ביטויו בכמות אחרת של סחורה אחרת. במקרה הזה הסחורה שמייצגת את הערך של התפוחים האלה היא גרעינים. הגרעינים הם רק הדרך לבטא את ערך התפוחים, והם לא עומדים בפני עצמם, לכן הם מקבלים את תפקיד השקיל.

התפוחים ממלאים פה תפקיד פעיל והגרעינים תפקיד סביל. שני התפקידים מחייבים זה את זה, לא ניתן להביע את ערך התפוחים אם לא תהיה סחורה אחרת (במקרה זה גרעינים, אבל זה נכון גם לגבי כסף וגם לגבי כל סחורה אחרת) שתהיה מסוגלת להתחלף איתם, ומצד שני לא יתכן שקיל אם לא יהיה דבר שאת ערכו צריך למדוד.

לא ניתן לבטא ערך של תפוחים בעזרת אותם תפוחים עצמם.

אם היינו רוצים לבטא את ערך הגרעינים היינו צריכים להפוך את המשוואה ואז הגרעינים היו צורת ערך יחסי והתפוחים היו השקיל שלהם. זה לא סתם משחקים במתמטיקה, זה חשוב. זה עוזר לנו להפריד את ה"קסם" כביכול של השוק לגורמים ולחקור אותם.

למרות ששתי הצורות השונות מחייבות זו את זו הן גם קטבים מנוגדים זו לזו ולכן מוציאות זו את זו. מה זאת אומרת? זאת אומרת שתפוחים לא יכולים להיות בו זמנית גם צורת ערך יחסי וגם שקיל, בדיוק מהסיבה שאי אפשר למדוד ערך של תפוחים באותם התפוחים עצמם.

בסחר חליפין יש משהו מוזר: אם התפוחים הם סחורה, והגרעינים הם שקיל, אז בעצם יש כאן רק סחורה אחת שיש לה ערך שימוש - התפוחים. כל שעושה הסחורה גרעינים זה להיות משהו שניתן להתחלף בו. ערכם השימושי האמיתי אינו משחק כאן תפקיד.

עוד דבר אבסורדי שקיים בסחר חליפין זה שבלי סחר החליפין התפוחים שווים רק בצורת השימוש שלהם (כטעימים, כמשביעים וכו'), אבל בתוך סחר החליפין הרי הם שווים יותר מכך: מעבר להיותם ערך שימוש הם גם ערך חליפין, סחורה שניתן להחליף בה סחורות אחרות. כאילו בהכניסנו את הסחורה לשוק היא נעשת שווה יותר מאשר מחוצה לו.

דבר מוזר שלישי בסחר החליפין הוא שערך שימוש הוא דבר מוחשי, עצם שניתן להשתמש בו למשהו, ואילו צורת ערך החליפין של הסחורה אינה קיימת בשום חלק של התפוח, ממש כמו שהנפש אינה קיימת בשום איבר מאיברי הגוף.

אבל לא רק חלופה ערכית נעשת כאן, יש גם חלופה כמותית. כלומר לא כל מספר של תפוחים שווה לכל מספר של גרעינים. נניח שקילו תפוחים שווה לקילו גרעינים, כי אז אנחנו אומרים שלוקח אותו זמן של עמל אדם (במצטבר) כדי לייצר קילו תפוחים וקילו גרעינים. אבל כאן אנחנו באים לסיבוך נוסף- הרי כל שינויי בכוחות הייצור (נגיד שיש שנה עם הרבה קרה וכל התפוחים מתים, אבל הגרעינים לא נפגעים, או נניח שהמציאו מכונה סופר מהירה לקטיף תפוחים, אבל יצור גרעינים נשאר כשהיה, וכו') גורם לשינוי במשוואה של הערך. ישנן מספר אופציות:

1. ערך התפוחים משתנה וערך הגרעינים נשאר קבוע. נניח שבאמת הייתה קרה וזה השפיע רק על התפוחים, ורק חצי מהם שרדו. לגרעינים לא קרה כלום. עכשיו צריך 2 קילו תפוחים כדי להחליף עם קילו אחד בלבד של גרעינים. למה? כי לייצר תפוחים פתאום מצריך יותר עבודה מקודם, ולכן הערך שלו עולה (כי מושקעת באותה תוצרת כמות גדולה של יותר עמל אדם. ראו שיעורים קודמים). או ההפך - המציאו מכונה חדשה לקטיף תפוחים, אבל איסוף וגידול גרעינים נשאר כשהיה. עכשיו צריך רק מחצית מהזמן כדי לייצר קילו תפוחים ולכן קילו תפוחים יוריד מערכו ויהיה שווה ל-2 קילו גרעינים.

2. ערך התפוחים נשאר זהה וערך הגרעינים הוא שמשתנה. גם כאן אם יהיה צורך בכפליים עבודה כדי לייצר גרעינים הרי שהם יהיו שווים כפליים מתפוחים, ואם יהיה צורך רק במחצית הזמן הם יהיו שווים חצי מהתפוחים בהתאם.

אם נסתכל בשתי האפשרויות נראה ששינויים דומים יכולים להתרחש מנסיבות שהן מנוגדות זו לזו (אופציה 1 היא ההפך מאופציה 2).

3. אם ערך התפוחים משתנה בדיוק באותה מידה שמשתנה ערך הגרעינים, אז הפרופורציה נשמרת, עדיין קילו תפוחים יהיה שווה לקילו גרעינים, פשוט שני הדברים יהיו שווים יותר ביחס לסחורה שלישית כלשהי.

4. אם גם הערך של התפוחים וגם הערך של הגרעינים משתנה בו זמנית, אבל לא באותה מידה, או בכיוונים הפוכים, אז אפשר להבין מה קורה על ידי הסתכלות באופציות 1 ו-2 תוך הפעלת הגיון בסיסי. דוגמא: גם גילו זן חדש של גרעינים שגדלים פי 2 יותר מהר וגם הייתה קרה וחצי מהתפוחים מתו, אז ערך הגרעינים ירד בחצי וערך התפוחים עלה פי 2 ולכן 4 קילו תפוחים יהיו שווים לקילו אחד בלבד של גרעינים.

אנחנו מבינים מזה שאם מסתכלים על הערכים בזמן החליפין זה לווא דווקא אומר לנו מה קרה בפועל- אפשרי שערך התפוחים "ירד" כביכול, אבל מה שבעצם קרה בפועל זה שערך הגרעינים עלה בגלל שינויי בכוחות היצור. אם נסתכל רק בערך של סחורה בעת המסחר לא נוכל לדעת שזה מה שקרה, ונוכל לחשוב שערך התפוחים ירד אולי בגלל מחלה שתקפה את עצי התפוחים.