עיר הירח

כל הלילות למשוך בחבל,

אגלי זיעה לספוג בשרוולים

במין אנרכיה מפוארת

של כל אותם דברים גדולים.

למשוך בכח אמונה

באור גדול שבידינו,

לתחח אדמה

שיצמחו בה צעדינו.

למשוך, ועוד, מאמץ ויגיעה,

והליל ארוך מאוד ללא בוקר מציץ באופק.

והגוף כואב, וניגרת זיעה

והאוויר אוזל,

ועולה הדופק,

ועדיין כה ארוך וכה חשוך הליל.

עד שבקצה החבל השמש עולה-

גמול כל מאמצנו.

וקרן עוטפת כמו גאולה

את מפעל חיינו.

ובגבול תפארת החושך צולל;

עוד לילות רבים יבואו.

נוח בשמחה פועל,

ראה האור כי טוב הוא.

חלום שחלמנו מקץ השינה

בעמל ובעבודת כפיים

היה לאדמה פוריה, דשנה

המצמיחה לנו לחם ומים.

החורשת בתלם מוצאת זהב-

פנים עייפות, מחייכות,

פני רעותה הבורקות כשנהב,

פני שותפה ואחות.

אמרנו להכניע את האלים ברסן,

לרותמם לעגלה,

את אותן מילים הנשמעות כמו קסם:

חברה וכלכלה.

הזורעים ברינה- איכה יקצורו?

בנשוק שכם לשכם

אותם החולמים מקיץ השינה

יחוגו עם מים ולחם.