למדנו בפעמים שעברו (1, 2, 3, 4) שלסחורה שני פנים: ערך-שימוש וערך-חליפין (או "ערך". מעתה- "ערך").
הסתכלות מעמיקה בתופעה הזו מראה לנו שלסחורה א' אין תוקף אלא בחזרת ערך-שימוש, ולסחורה ב' אין תוקף אלא בחזקת דמות-ערך (שקיל).
זוהי התגלמות של הניגוד הפנימי שיש בכל סחורה, רק שהוא מופיע בצורה חיצונית- בתחלופה של שתי סחורות.
תוצר של עבודה בכל חברה ובכל זמן הוא ערוך-שימוש, כי מייצרים אותו על מנת להשתמש בו, אבל רק תקופה מסויימת בהיסטוריה- זו שמתארת את העבודה המושקעת בייצורו של דבר-שימוש כתכונה של ה"חפץ" עצמו [בדמות ערכו. זוכרים? העבודה כצורה ממשית של עמל-אדם מייצרת את המוצר, אבל היא גם מדד ל"ערך", שגם אותו היא מייצרת] - היא שהופכת את תוצר העבודה לסחורה.
משמע- לא בכל זמן ובכל מקום תוצרי-עבודה הם סחורות. ערך החליפין לא בא ל"חפצים" מהטבע, אלא בעזרת הסכמה אנושית שקרתה (וממשיכה להתפתח) בנקודה מסויימת בהיסטוריה. זה לא היה ככה מאז ומעולם, ולא חייב להיות כך לעולם.
צורת הערך הזאת - סחורה אחת משוות לסחורה אחרת בסחר-חליפין - היא צורה עם מגרעות. בהשקפה היסטורית היא נראת כמו צורת-תינוק, היה עליה להתפתח כדי שתהפוך לצורה הבוגרת יותר שלה: צורת המחיר.
מהי המגרעה הזו בצורת התינוק? צורת התינוק מבדילה את צורת הערך של הסחורה מערך-השימוש שלה, אבל היא עוד לא מעמידה אותה כשווה לכל סחורה אחרת מבחינה איכותית, ולא מראה את היחס הבלתי-משתנה של הסחורה לכל הסחורות האחרות מבחינה כמותית.
לדוגמא:
היחס של הפרח ללחם הוא 1 ל-1. גם אם ניקח 2 פרחים היחס לא ישתנה.
בגלל מוגבלותה היחסית עוברת הצורה התינוקת תהליך של שכלול לצורה בוגרת יותר עם הזמן - צורה שבה דרים זה לצד זה ביטויי ערך פשוטים שונים של אותה סחורה, ונוצר טור ביטויי ערך לאותה הסחורה, שאינו מוגבל אלא על ידי מספר סוגי הסחורות השונים. לדוגמא:
זוהי משוואה שבה אנחנו מנסים למדוד את הערך של מנת פסטה ברוטב עגבניות. נוצר טור ארוך של כל הסחורות והיחס הכמותי שבו הן יכולות להתחלף עם מנה זו (1 ל-20 במקרה של לבבות שוקולד, ו-1 לחצי במקרה של כוס הקפה).
לטור הזה אנחנו קוראים צורת ערך כוללת/ מורחבת.
בצורה החדשה כל הסחורות שאינן מה שאנחנו מודדים כרגע (למשל מנת פסטה) הופכות להיות שקילים בשביל הפסטה, עכשיו באמת ניתן לראות שהפסטה היא התגלמות של עמל-אדם נטולת-הבדל, שהרי היא שווה לכל הסחורות, ועל כן שווה העבודה שיצרה אותה לכל העבודות.
עוד אנחנו רואים שאין זה משנה אם נמדוד את ערך הפסטה בלבבות שוקולד או בספלי קפה (או בק"ג תפוחים, או בקילומטר של כביש מהיר...), שהרי באמת ישות הערך כבר נבדלת כאן לגמרי מערך-השימוש האמיתי של הדברים.
גם בצורה-נערית זו של סחר-חליפין עדיין יש מגרעות: הטור הזה הוא אינסופי. מי שרוצה לדעת כמה שווה סחורתו בשוק ימצא עצמו נראה ככה:
איך הוא יוכל לסיים את הרשימה הזאת אי פעם? הנה הוא מנסה למכור פולי קפה, אבל בשוק יש עוד אלפי-אלפים של סחורות, ואיך הוא אמור לדעת את היחס בין כל סחורה לכל סחורה אחרת? ובל נשכח שהיחס כן משתנה במציאות ריאלית, עם עלייה או שיבוש באמצעי הייצור (ראו חלק שלישי).
ראו קסם מתמטי! אפשר לקחת את אותה המשוואה שעשינו למעלה עם הפסטה והקפה וכו', להוסיף לה עוד ועוד ועוד סחורות, והציג אותה בתור טור שכזה:
כאן עשינו שינוי של ממש בצורת הערך, הצורה הבוגרת הזאת גרומת לכך שמעכשיו מייצגות הסחורות את ערכיהן:
1. בפשטות, שהרי זו רק סחורה אחת שמייצגת את כולן.
2. באחידות, שוב - רק סחורה אחת מייצגת את כולן.
[כבר אפשר לראות כאן שאנחנו הולכים לכיוון הכסף, הממון, אבל אל תרוצו מהר מדי, עוד יש לנו מה לומר לפני שנגיע לשם]
היכן ניתן למצוא את הצורות השונות של סחר-חליפין?
את הצורה התינוקת ניתן למצוא במקומות שנעשה בהם סחר-חליפין באקראי, רק כשצריך (למשל שוק קח-תן, או החלפת סחורות בלתי רשמית בעבר הרחוק).
את הצורה השנייה ניתן למצוא שכמחליפים דברים בדרך קבע אלו באלו, כמו בעבר היותר קרוב.
הצורה השלישית, הבוגרת, מופיעה כיום עם השימוש בכסף.
מה שונה בצורה הבוגרת מהצורה הנערית? הצורה הבוגרת היא מפעלו המשותף של עולם הסחורות. סחורה לא יכולה להיות ביטוי ערך כללי, אלא אם כן כל הסחורות מביעות את ערכן בה, וכל סוג סחורה חדש המצטרף לשוק חייב לעשות זאת גם כן. הסחורה שהיא ביטוי הערך הכללי של כל שאר הסחורות נקראת שקיל כללי.
מה זה עושה לדבר עצמו, שהוא שקיל כללי? כולם רואים בהתגשמותו הפיזית צורה לביטוי של ערך-חליפין, ולכן של עמל-אדם. קל לראות את זה קורה בכסף, שהמטבעות או השטרות (פלסטיק, מתכת, נייר) עצמם מייצגים ערך-חליפין, ולכן גם עמל-אדם. אנשים לא מתייחסים לשטר כאל נייר שניתן לכתוב עליו, להדליק אותו לאש, וכו' (ואם כן הרי מאבד הוא את צורת השקיל הכללי שלו), אלא רק כצורה לביטוי ערך.
כינוי:
אני היא בכל השמות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
