עיר הירח

מכאן צומחים כל השירים.

נפלאים כאבי הגדילה

המסוגלת להכיל ולו טיפה ממך

על כל גלי העצמי שלי,

מאושרים רגעי המאבק

להפתח אליך

כנגד כל הסיכויים

רק מכוח הבחירה,

ונוראים מעמקי הבדידות

כשאני רואה בך

אותי בלבד.

-

כאבי כחדר מראות:

לאן שאפנה אין מנוס

מעצמי. וגם ההפך:

כל השתקפויותי כלא.

הפתרון: אהבה.

אך כמו כוכב תרחק ממני,

ואילך לאורה בלבד.

משאלה

הלוואי תמציאי לי

כוח להתמיד.

אני כושלת על כל שעל,

נדקרת מכל דרדר,

בנחישות אינסופית

אשנה את עצמי.

בסוף אוהב.

א.

את רואה

את כל החלומות שלך

עומדים במסדר זיהוי

והאמת לא מזהה אותם -

אותך,

כל כך את רחוקה מהם.

ב.

ישנו חום בלתי מוחשי

שתופס אותך בבטן,

ונוגח בך בראש.

ואת בכלל שכחת

את החרב בבית.

ג.

מי אני חושבת שאני?

ענן אבק:

בידיים, בבטן, בראש,

מכסה כל חלקה טובה,

מונע שמש מניצני.

ד.

כל דקה מתנפחת,

מכניעה את האוויר

בחרב אש,

וסוגרת עלי. סוגרת

אותי.

ואת המרחב.

ה.

אני מרימה את העיניים

מעל המים,

אבל אי אפשר לקחת איתן אוויר.

במקומו אני שואפת

את מראה כל מה שיכול להיות

בתקווה שזה יגן עלי.

ומה לדורינו זה כי ידום

ויחריש. אין אומר ודברים.

כי עמקה שבעתיים ביננו התהום,

ועלינו להיות שבעתיים טמירים.

זמננו זה נושא דגל השנים,

מרדף האדמה כמעט ותם.

אבותינו הקימו ערים וגנים,

ואנחנו נקים מחדש את העם.

לנו הכוח בחוודת נעורינו,

בעיניים בורקות מצהל ובכי,

צו השעה מתחנן בפנינו

שנגשים את אותו "הסיכוי הנצחי".

מי שליבו בקרבו ער

ולא סוונר מאלפי מסכים;

הגיעה שעתינו להתחבר,

ולהפוך בשנית מזרים לאחים.