שהמצב במדינה שלנו פשוט עגום.
כן, אני יודעת שזה לא חדש... אבל עם התקרבות סיום הלימודים, והצבא, והעובדה שאנחנו אוטוטו נהיה אזרחים בוגרים של המדינה הזאת, המצב מטריד יותר ויותר.
איך הגענו למצב שכבר יותר מחצי שנה, אזור שלם בארצינו מותקף, והממשלה שלנו לא עושה שום דבר כדי למנוע את זה?
באמת ששני הדברים היחידים שעושים את העבודה שלהם כמו שצריך במדינה הזו הם הצבא והתקשורת!
אז אני לא אומרת שצריך להחליט שזהו, מפוצצים את כל עזה ומפרקים את הבאסטה, כי מה לעשות, אנחנו יותר מדי פוליטיקלי קורקט ואנושיים בשביל לעשות את זה... אבל מה עם מיגון תושבי שדרות ואשקלון? להזכירכם, ככה בדיוק החלה מלחמת לבנון השניה, רק בצפון. ומשום מה, גם אחרי כל הביקורות והדוחות, הממשלה שבה ועושה את אותה טעות! לדעתי, הביקורת על אולמרט לא היתה מחמירה מספיק, ואם לא היו מתחנחנים כל כך, אולי היתה קמה ממשלה חדשה שעושה קצת סדר (מה שבטוח יותר טוב מאולמרט), אבל עזבו את הדעות הפוליטיות ולכו על התאכלס: אלפי אנשים סובלים מירי רקטות וקסאמים, ונדמה כאילו האנשים שאמורים לייצג אותנו ולעזור לנו, עסוקים בלשבת רגל על רגל ולשתות צ'אי.
הזכות לחיים ולבטחון שלנו, היא הזכות הטבעית הכי חשובה שעליה צריך להגן - וזה לא קורה.
חייבים לחשוב על מה שיש ועל מה שאין. הדברות עם הערבים - אין. הפצצתם הכוללת - אין. אפשרות לעזור לתושבים - יש. אפשרות ללמוד מטעויות עבר - יש. עכשיו צריך רק להזיז את התחת ולעשות משו.
באמת שחוסר האונים הזה גורם לי לחשוב על עתידי בתור חיילת ואזרחית כעתיד מלא בפחד, דאגות ונסיון לשמור על המעט שנותר.
אסיים במילותיו של האליל שלמה ארצי: "העיקר שנישאר כאן איכשהו שפויים"
wake up.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
