החורף הגיע בבום, ואיתו ירד גם המצב רוח, בנוסף לכל הדברים שכרגיל מתפקששים לי.
עד שחשבתי שאולי הפעם אני אמצא רגש אמיתי, זה נגמר כל כך מהר שלא הספקתי... רציתי שמישהו יאהב אותי. טוב מי לא היה רוצה. אני כנראה פשוט לא ראויה לזה.
אני לא ישנה טוב בזמן האחרון ופתאום נורא קשה לי להעלות חיוך על הפנים, משום מה כל פעם שאני מנסה אני מרגישה מן מחנק כזה בגרון... וזאת לא רק צורת דיבור, זה באמת קורה.
אמא הולכת לכל מיני רופאים בזמן האחרון ולא מסכימה להגיד לי מה בדיוק יש לה וזה ממש מטריד.
יש כל כך הרבה אנשים שלא ראיתי כבר מלא זמן ואני רוצה לראות אבל אני פשוט לא מוצאת את הכוח לקום ולעשות עם זה משהו.
אני מפחדת ממה שיקרה בסוף השביתה הזאת... מפחדת לראות לאיזה בור ניפול עם כל המבחנים והבגרויות.
ברגעים האלה פשוט בא לי לברוח. לא משנה לאן, פשוט לרוץ ולרוץ ולא לחזור יותר. שומדבר מזה לא נראה לי אמיתי גם ככה, ונראה לי שאני רק הולכת ומסתגרת.
אוף שיחזור כבר הקיץ, ואולי אני אחזור לעצמי.