Time of my life

הכול מתפרק...

וכבר נמאס לריב בגלל אי היכולת שלי להתמודד עם דברים.

אני מחפשת רק לברוח, למרות שאני יודעת שזו לא התמודדות...

גם ככה אין לאן.

ואולי אני עושה את השנת שירות הזאת רק כדי להיות מפוקסת באחרים במקום בעצמי? כדי לברוח?

לא יודעת כבר...

רוצה לעוף מהבית הזה, אבל אני יודעת שאני לא יכולה לעזוב סתם כך. ועוד עכשיו.

ובכלל,

אני לא מסוגלת לדאוג לעצמי.

אני בן אדם רע.

למרות שאני מרגישה שאני כן שם, ושאני לא מבקשת עזרה מאף אחד... זה אף פעם לא מספיק.

אח עזבו, גם ככה לא תבינו.

כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת...

ואני כבר שבוע לא מרגישה טוב. דלקת עיניים שלא עוברת, גרון כואב, עייפות מתמשכת :S

כל הלחץ הזה, וכל מה שמסביב...

ואם אתם חושבים שאתם יודעים, אתם עוד לא יודעים כלום.

אני בדרך כלל משתדלת הכי להיות שם בשביל אחרים,

אבל עכשיו קשה לי. ואני מצטערת. אני גם צריכה להתמודד עם הרבה דברים, ואני לא מבקשת כלום מאף אחד.

ועם הכול, אני פוחדת לסיים... פוחדת לנתק קשרים (מה שברור שיקרה), פוחדת להשאיר 12 שנים שלמות מאחור.

למרות שאני יודעת שיש חברויות שלא שוברים.

אני רוצה לצחוק, אבל באמת, אני מרגישה שכבר מזמן לא עשיתי את זה.

למצוא את עצמי.

לא ייאמן כמה אירוני להחריד העולם הזה יכול להיות.

אחד אוהב - ואני מהססת

השני שונא - ואני רק רוצה שיאהב

בו זמנית.

וממש קשה למהול שמחה ועצב.

שתי הודעות נשלחו בו זמנית: "אני מתגעגע אליך"/"אל תדברי איתי יותר". באותה שניה בדיוק.

ממש גורל שעושה לי דווקא.

אני מנסה לשכוח

אני מנסה להחניק את הדמעות

אני מנסה להתרכז בדברים אחרים

אני רק מנסה ומנסה

ולא מצליחה.

למה אני לא יכולה למצוא כבר את פיסת האושר הזאת?

שלכם,

בודדה ומיואשת