החיים ברה מינור

אלטון ג'ון. בחור חריג בנוף המוזיקלי שלי (חריג בכלל) נכנס פה ושם עם איזה

שיר לפלייליסט שלי.

Blues. לא הסגנון מוזיקה, מצב הרוח. מצב שלאחרונה אני נמצא בו יותר מדי,

מין הרגשת דכדוך בעברית. שוב התחושה של עמידה במקום, של ריגוש נמוך,

שכל העולם פתוח לפניך ואתה לא יכול לקחת אותו.

נפרדנו עכשיו ובצדק. למעשה אף פעם לא היינו ביחד ובגלל זה כל הפרידה הייתה

קלילה כמו קוטג' אחוז שומן. למרות זאת היה בזה מילוי למשהו שחסר מאוד עכשיו

למרות שטכנית לא היה אותו שם בכלל אבל זה הרגיש ככה. לא היינו גלויים אף

פעם וזה היה נראה תמיד שיש הרבה מה להגיד אבל אף אחד לא הצליח לבטא

רבע מזה.

עכשיו כשאין שום מסגרת צריך למצוא איך להמשיך הלאה, ואת זה אני לא יודע.

מסתכל על עצמי מבחוץ, מסתגר לי בחדר בחושך מוחלט עם עיניים פקוחות

לרווחה, חלולות וריקות מרגש.

תמיד אני תוהה אם אני היחיד במצב הזה, כי פשוט כשמסתכלים סתם ככה, אני אף

פעם לא מזהה אנשים במצב דומה. קשה להפגין חולשה ופגיעות, וכולם מנסים לשוות

לעצמם תדמית חזקה. מן הסתם אם הייתי מסתכל על עצמי סתם ככה ברחוב הייתי

חושב שבטח ממש טוב לי והכל מושלם ורק חסרה לי איזה מרצדס להשלים את המראה,

אבל מן הסתם זה יותר דומה להפך.

צריך שובר שגרה.