החיים ברה מינור

את התהליך הזה שאני לא יכול להגדיר שעובר עליי אפשר היה לראות טוב מאוד

ביום הזכרון. אולי זה בגלל הדברים שאני מתעסק בהם עכשיו, אולי כי זה יום הזכרון

הראשון מאז שהיא מתה בפיגוע. אולי זה סתם כי הייתי יותר אינפנטיל פעם, ובכלל

לא הבנתי מה הסיפור בזה. בכל מקרה היה יום לא פשוט, שיותר דיבר אליי מימי

זיכרון קודמים. בעיקרון לא ממש היכרתי אותה. היית עוד אחת איפשהו ברחבי השכבה

שלי שלא ממש הייתי איתם בקשר. אבל המוות שלה השפיע יותר דרך מה שראיתי

שקורה לחברים שלי שלקחו את זה הרבה יותר קשה. באמת שקשה לשפוט בני אדם

שמת להם מישהו קרוב. בכמה תכניות ביום הזכרון השאלה הזו תמיד עולה: "האם

לאנשים שמת להם מישהו לפני 30 שנה באיזו מלחמה עדיין כואב באותה מידה כמו

באותו היום?" והתשובה היא כן. מדהים לראות אנשים שמישהו שהם מכירים מת ואחרי

כל השנים האלו הם לא התגברו ועדיין זוכרים את היום כאילו היה אתמול. כנראה זה

הרבה יותר קשה ממה שנראה לנו. שקופית בטלוויזיה, הקראת השם ע"י חיים יבין,

מקסימום איזה לונג שוט של 7-10 שניות של הלוויה, כמה פרצופים בוכים וזה נגמר.

אז זה לא נגמר, והטרגדיות ממשיכות לאורך כל החיים. הייתה תכנית מרתקת בערוץ 1

על צעירים (עד 19-20) שאיבדו בן זוג ואהבה ראשונה. איך הייתי מתמודד אם האהבה

הראשונה שלי הייתה מתה באיזה פיגוע או בסיור בעזה? קשה לי לומר. המוות מוציא

ממך את כל הכוחות הנפשיים שלך. כנראה שעד שאני לא אחווה את זה בצורה יותר

קרובה, אני לא אדע באמת איך אני אתמודד עם זה. נחכה ונראה.

אני לא מרגיש שיש לי מוטיבציה למשהו מסוים עכשיו, מצב די דפוק איך שלא מסתכלים

 על זה.