והם מחייכים\ סביון
תחושה של מחנק אופפת אותי.
החמצן בבועה שלי הולך ופוחת.
אט אט עוטפת וסוגרת עלי.
זה עניין של זמן עד שהיא תתפוצץ.
שומעת קולות מבעד לחלל אטום.
הם צוחקים.
מנסה להבין מה הם אומרים.
אך הבועה שלי מסננת קולות,
מסננת מילים.
דרך הקרום הדק אני רואה פרצופים מחייכים.
אולי לעברי, אולי למישהו מהצד השני.
הבועה אט אט סוגרת עלי.
אני צורחת, אף אחד לא שומע.
אני קוראת בשמם, אך הם ממשיכים לחייך.
אולי לעברי, אולי למישהו מהצד השני.
לוקחת נשימה כבדה, שואפת את כל מה שנשאר,
וצורחת.
והם, מחייכים.
אולי לעברי, אולי למישהו מהצד השני.
______________________________________________
מרגישה שנשארתי לבד.
למרות שכולכם תמיד לידי, בשבילי, מחייכים. אני עדיין מרגישה לבד.
זה לא אותו הדבר.
מרגישה כאילו נדחקתי הצידה. למרות שזה לא נראה כך על פני השטח. ריק לי בפנים.
אתם איתי, אבל לא באמת איתי.
שלכם,
סביון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
