בית ספר לחיים

ערב פסח 2006.

שדה התעופה באמסטרדם. שמיים תכולים וירח מלא זוהר בהם כמו אומר "הנני כאן".

מטוס ישראלי ריק חונה ברחבה,

ואני למרגלותיו. שומרת עליו בגופי ונפשי. בעיקר בנפשי...

בוהה בדלת המטוס הסגורה, והמחשבות רצות.

משתעשעת במחשבה על סקס בתא הטייס.

מתחבטת בבעייה הכל כך רצינית שעומדת בפניי-

האם לשתות מהדיאט קולה, להרוות את צמאוני ולהמתיק את גרוני,

ואז לסבול עוד 3 שעות עד שאוכל ללכת לשירותים,

או להישאר צמאה בגרון יבש אך בלי לחץ בשלפוחית.

אני בוחרת לשתות ולהתמודד עם הבעייה לכשתגיע. ככה אני עושה תמיד-

יוצרת לעצמי בעיות ואז לא יודעת איך להתמודד איתן.

סבתא מתקשרת להגיד חג שמח. "תלכי מהעבודה עכשיו, מה זה?? את לא תעשי ארוחת חג?

אני אשלח לך אוכל  באוירון. איזה מין דבר זה??"... סבתות זה עם מצחיק. העולם שלהן סובב סביב האכלת הילדים והנכדים.

טלפון לאחותי, היא מספרת על קינוחי השוקולד ואני מזילה ריר.

שיחה עם האבא המצחיק שלי. מדברים על אליפות אירופה ועל מכבי ת"א והפיינל פור.

מתה על שיחות הספורט האלה איתו.

טלפון לאח החתיך שלי שעסוק בהשקפה על האויב. משאירה לו הודעה על היותנו הפטריוטים במשפחה,

שמקריבים ערב מלא אוכל לטובת שמירה על המדינה וכליה.

ערב פסח 2006.

אני והבואינג.

אני שונאת חגים. ובמיחוחד שונאת את פסח,

אבל מה הייתי עושה עכשיו

בשביל עלי הגפן ההמולאים  מהכרם של אבא שלי שאמא הכינה.

בשביל האורז עם הפול שסבתא הכינה.

בשביל המוס שוקולד שגיסי הכין.

ואפילו בשביל הגפילטע-פיש שיגיע אליי בעוד יומיים.

מה הייתי עושה בשביל לילה לבן עם הרבה יין וחברים טובים.

ערב פסח 2006.

הנני כאן,

רגשנית ומורעבת.

(ובגלל החלטות שגויות-גם מתה להשתין...)

חג שמח!!