השמיים מתחילים להאפיר ואני מקווה שלא ירד עליי גשם. דווקא היום לא הבאתי את הז'קט איתי, כי כבר שבוע אני נסחבת איתו לחינם. אני יושבת על הספסל הציבורי ברוטשילד, מסתכלת באנשים צעירים בחליפות שאוכלים סושי. קצת רעבה אבל לא ממש בא לי לאכול לבד.
ביד אחת בקבוק דיאט קולה, ביד שנייה דף נייר מלא בכתובות וטלפונים של דירות. מקושקש מכל הכיוונים עם הערות והסברים שכתבתי לעצמי כדי שיהיה לי קל יותר לדעת איפה כל רחוב. כמובן שזה לא עזר ואני כבר מספר ימים עושה את כל תל אביב הלוך חזור. ברגל ובאוטובוסים.
יושבת שם חצי שעה, מחכה שפתאום משהו יפול עליי. איזה מישהו שאני מכירה, איזה מודעה של דירה, איזה טלפון עם בשורות משמחות...איזה מחשבה גאונית שתצוץ לי על איך לשמח את עצמי ולעשות איזה צעד לטובת תקיעת יתד ראשוני במקום הזה שנקרא ישראל. כששום מחשבה לא מגיעה ושום נס לא קורה- בדיוק אמא מתקשרת. הם באים היום לכפר סבא.
"אולי אני אחזור איתכם הבייתה ליום אחד?".
אני קמה מהספסל לכיוון האוטובוס. נהג מונית שעומד ברמזור אדום אומר לי "אל תתייאשי".
אני מחייכת. החיוך הכי גדול שיצא לי היום. מישהו שם למעלה שומר עליי, בדרך זו או אחרת.
אני לא מאמינה גדולה באלוהים, אבל קטעים כמו זה יכולים מאוד לשמח אותי.
עכשיו אני במושב שלי. בבית של ההורים. אויר צלול ודממה- לפעמים חייבים את זה.
עכשיו הייתי חייבת את זה.את השקט.
שששששששששש....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
