בית ספר לחיים

באופן רישמי אני יכולה לומר שאני לא מבינה גברים.

פשוט לא מבינה.

ולא מבינה את המרפי הזה-

איך כל מי שכל כך רוצה אותי ונמס לרגליי

הם כאלה שאני לא רוצה או שעוד לא החלטתי עדיין מה אני רוצה....

איך תמיד כשבא לי להרים ידיים על הכל

אני מדליקה את הרדיו ופתאום יש את השיר(שהיה)שלנו,

השיר שעושה לי חיוך ודמעה גם יחד.

איך, לעזאזל, גברים יכולים לעשות לפעמים קטעים של בחורות....

לא מבינה.

אנחנו במקומות כל כך אחרים.

מעצבן אותי שאני במקום בו אני נמצאת. בתוך הגעגוע העצום הזה אליו ואלינו.

מעצבן אותי שהוא נמצא קדימה. בתוך ביחד חדש.

מעצבן אותי שבמקום ללמוד לבחינה-

הראש שלי עסוק ב"כוס אמכ. הוא פאקינג טס איתה לחופש בחו"ל!!".

חם לי בגוף וקר לי בתוך הלב.

אני שוכבת בספה, מתהפכת מצד לצד, מסננת כל צלצול בפלאפון

מנסה לקחת נשימות עמוקות אבל אין לי אויר לנשימה.

אני לא עושה כלום וזה הזמן הכי טוב למנוחה,

אבל אני לא מסוגלת לנוח ולו לשנייה אחת.

הכל מבלבל אותי, הכל מלחיץ אותי, הכל מעצבן אותי.

כולם מעצבנים אותי. בעיקר אני.

אין לי כוח לעצמי ואין לי כוח לאף אחד.

אני מסתובבת כמו זומבי

ותוהה מה לעשות עם עצמי.

עם היום שלי.

עם החיים שלי.

אני מחפשת עבודה ואין לי מושג מה בכלל אני רוצה לעשות.

אין לי מושג בכלל מה אני רוצה. בכלל. בכלום.

אוף,אין לי כוח אליי.