בית ספר לחיים

חם לי בגוף וקר לי בתוך הלב.

אני שוכבת בספה, מתהפכת מצד לצד, מסננת כל צלצול בפלאפון

מנסה לקחת נשימות עמוקות אבל אין לי אויר לנשימה.

אני לא עושה כלום וזה הזמן הכי טוב למנוחה,

אבל אני לא מסוגלת לנוח ולו לשנייה אחת.

הכל מבלבל אותי, הכל מלחיץ אותי, הכל מעצבן אותי.

כולם מעצבנים אותי. בעיקר אני.

אין לי כוח לעצמי ואין לי כוח לאף אחד.

אני מסתובבת כמו זומבי

ותוהה מה לעשות עם עצמי.

עם היום שלי.

עם החיים שלי.

אני מחפשת עבודה ואין לי מושג מה בכלל אני רוצה לעשות.

אין לי מושג בכלל מה אני רוצה. בכלל. בכלום.

אוף,אין לי כוח אליי.

ערב פסח 2006.

שדה התעופה באמסטרדם. שמיים תכולים וירח מלא זוהר בהם כמו אומר "הנני כאן".

מטוס ישראלי ריק חונה ברחבה,

ואני למרגלותיו. שומרת עליו בגופי ונפשי. בעיקר בנפשי...

בוהה בדלת המטוס הסגורה, והמחשבות רצות.

משתעשעת במחשבה על סקס בתא הטייס.

מתחבטת בבעייה הכל כך רצינית שעומדת בפניי-

האם לשתות מהדיאט קולה, להרוות את צמאוני ולהמתיק את גרוני,

ואז לסבול עוד 3 שעות עד שאוכל ללכת לשירותים,

או להישאר צמאה בגרון יבש אך בלי לחץ בשלפוחית.

אני בוחרת לשתות ולהתמודד עם הבעייה לכשתגיע. ככה אני עושה תמיד-

יוצרת לעצמי בעיות ואז לא יודעת איך להתמודד איתן.

סבתא מתקשרת להגיד חג שמח. "תלכי מהעבודה עכשיו, מה זה?? את לא תעשי ארוחת חג?

אני אשלח לך אוכל  באוירון. איזה מין דבר זה??"... סבתות זה עם מצחיק. העולם שלהן סובב סביב האכלת הילדים והנכדים.

טלפון לאחותי, היא מספרת על קינוחי השוקולד ואני מזילה ריר.

שיחה עם האבא המצחיק שלי. מדברים על אליפות אירופה ועל מכבי ת"א והפיינל פור.

מתה על שיחות הספורט האלה איתו.

טלפון לאח החתיך שלי שעסוק בהשקפה על האויב. משאירה לו הודעה על היותנו הפטריוטים במשפחה,

שמקריבים ערב מלא אוכל לטובת שמירה על המדינה וכליה.

ערב פסח 2006.

אני והבואינג.

אני שונאת חגים. ובמיחוחד שונאת את פסח,

אבל מה הייתי עושה עכשיו

בשביל עלי הגפן ההמולאים  מהכרם של אבא שלי שאמא הכינה.

בשביל האורז עם הפול שסבתא הכינה.

בשביל המוס שוקולד שגיסי הכין.

ואפילו בשביל הגפילטע-פיש שיגיע אליי בעוד יומיים.

מה הייתי עושה בשביל לילה לבן עם הרבה יין וחברים טובים.

ערב פסח 2006.

הנני כאן,

רגשנית ומורעבת.

(ובגלל החלטות שגויות-גם מתה להשתין...)

חג שמח!!

שלום. אני נוסעת.

מחר,

בתקווה שיהיה מקום על הטיסה,

ובתקווה שלא יסגרו את נתב"ג בעקבות הסופות,

מחר בלילה אנחת בארץ הקודש.

בארץ שלי.

סיימתי לארוז סופסוף,והיה לא קל.

גם כי אני שונאת לארוז,

וגם כי אני מתחילה להחזיר איתי קצת דברים לארץ...לקראת העזיבה הסופית באוגוסט...

ארזתי, וברקע יזהר אשדות שר לו:

"התחלות הן תמיד גם סוף של תקופה עוברת שאיתך נשארת"...

חייכתי לעצמי. חיוך חנוק בדמעות.

כמה רגשות מעורבים ארזתי במזוודה הזאת,

כמה רגשות מעורבים יהיו בביקור הזה...

מחר אני בארץ.

ארוחה משפחתית,

קניות,

הופעה של יזהר,

המבורגר באגאדיר, מלא בבצל מטוגן,

קוטג',

מוקה לטה של קפה נטו,

שניצלים של אמא,

בורקסים,

גולדסטאר,

נחלת בניימין,

אח שלי במדים (שלא יודע שאני באה!!),

חיבוק לסמיילי שלי- שאנחנו זקוקים לזמן איכות באופן דחוף,

חברות שלי שיש לי מליון השלמות לעשות איתן,

פאב הבית שלי באלנבי, שלא ביקרתי בו כבר למעלה מחצי שנה....

אחח...כמה תוכניות. איזה כיף.

אני מקווה שהביקור יהיה מוצלח. בטוח יהיה. חייב להיות.

מתנצלת מראש אם לא אבקר כאן הרבה,

אבל תבינו- אני עסוקה בעיקר בלאכול אוכל של הארץ...זה קצת יותר חשוב עכשיו!