בית ספר לחיים

כשהוא נפרד ממני, כחלק מנאום קטילת האופי שלי,

הוא אמר שאני "מחבקת את הבינוניות".

אני חושבת שהמשפט הזה יילך איתי כל החיים.

השבוע, כשקודמתי בעבודה להיות ראש משמרת,

נורא רציתי להתקשר לספר לו,

(וכמובן שלא עשיתי את זה

כי אין בינינו שום קשר מאז שהוא איתה..).

רציתי להראות לו שאני כן מתקדמת, וכן מוערכת.

רציתי גם קצת שיהיה גאה בי.

זה כ"כ עלוב שהוא עדיין בראש שלי בכלל.

דיברנו על גברים והיא סיפרה על זוגיות לא טובה של 7 שנים שהסתיימה לה לאחרונה,

ואיך היא שמחה שזה נגמר עכשיו כשהיא בת  25 ולא נמתח עוד, 

כי למצוא את עצמה פתאום לבד מחפשת את עצמה בגיל 27 זה הרבה יותר גרוע,

כי זה השלב שהיא כבר מקווה להיות עם מישהו שברור לה שאיתו היא תחיה את חייה.

הרגשתי כאילו דוקרים אותי בבטן....

אהלן,

אני בת 27,

אין לי בנזוג,

בגיל 25 הייתי עם מישהו שחשבתי שאחיה איתו את חיי.

אז מה.

אנחנו במקומות כל כך אחרים.

מעצבן אותי שאני במקום בו אני נמצאת. בתוך הגעגוע העצום הזה אליו ואלינו.

מעצבן אותי שהוא נמצא קדימה. בתוך ביחד חדש.

מעצבן אותי שבמקום ללמוד לבחינה-

הראש שלי עסוק ב"כוס אמכ. הוא פאקינג טס איתה לחופש בחו"ל!!".