בית ספר לחיים

חם לי בגוף וקר לי בתוך הלב.

אני שוכבת בספה, מתהפכת מצד לצד, מסננת כל צלצול בפלאפון

מנסה לקחת נשימות עמוקות אבל אין לי אויר לנשימה.

אני לא עושה כלום וזה הזמן הכי טוב למנוחה,

אבל אני לא מסוגלת לנוח ולו לשנייה אחת.

הכל מבלבל אותי, הכל מלחיץ אותי, הכל מעצבן אותי.

כולם מעצבנים אותי. בעיקר אני.

אין לי כוח לעצמי ואין לי כוח לאף אחד.

אני מסתובבת כמו זומבי

ותוהה מה לעשות עם עצמי.

עם היום שלי.

עם החיים שלי.

אני מחפשת עבודה ואין לי מושג מה בכלל אני רוצה לעשות.

אין לי מושג בכלל מה אני רוצה. בכלל. בכלום.

אוף,אין לי כוח אליי.

הייתי עם פרצוף חמוץ ולא הוצאתי מילה-

אבא שלי שאל אותי מתי בוטן בא לביקור, לכמה זמן הוא נשאר, ואם הוא יבוא אלינו למושב לעל האש.

מה,כזה בולט שאני מתגעגעת?

נפגשתי עם סמיילי בשבת בערב. הוא אסף אותי ולא רצה להגיד לי לאן הולכים-

כעבור רבע שעה מצאתי את עצמי יושבת על חוף הים בהרצליה.

אחח... הוא יודע איך לשמח אותי עד השמיים.

ישבתי מול המחשב וחיפשתי דירות-

אחותי עצרה את הסיפור שבדיוק סיפרה לי ושאלה מה קרה לי ומה עשו לי.

מה, אני לא עושה את עצמי מספיק טוב?

שלחתי לבוטן הודעה מדוכדכת, בסופה ביקשתי שלא יתקשר היום. ידעתי שהשיחה תוביל אותי שוב לבכי,

וכבר בכיתי מספיק ליום אחד.

כעבור שעה וחצי היה לי ממנו טלפון.

הרי ברור שקיוויתי שאחרי שאירגע הוא ישמיע את קולו...

לא הייתי משנה דבר.

מהדמעה הראשונה

ועד החיוך הנוכחי.

לא הייתי מוחקת אף רגע.

מהיום שהתאכזבתי

ועד היום שהתרגשתי.

לא הייתי שוכחת דקה.

מהדקה שהגעתי,

ועד הדקה שאעזוב.

מהדקה שהכרתי

ועד הדקה של הפרידה.

לא הייתי משנה דבר.