בית ספר לחיים

הרבה כוח צריך כדי להשאיר את זה מאחור.

כדי לסגור מאחוריי את הדלת מבלי לנסות כל פעם להציץ שוב ושוב דרך חור המנעול.

הרבה כוח צריך כדי לא להיפגע מכל מילה,

כדי לא לייחס חשיבות מיותרת או מוגזמת לכל דבר.

כדי שיפסיק לכאוב.

הרבה כוח בשביל שהמחשבות לא יהיו 24/7 סביב אותו נושא.

הרבה כוח צריך כדי לקחת את כל הטוב שהיה לך,

לקצ'ווץ' אותו לגוש קטן קטן ולזרוק אותו רחוק.

הרבה כוח צריך כדי לשכוח.

חם לי בגוף וקר לי בתוך הלב.

אני שוכבת בספה, מתהפכת מצד לצד, מסננת כל צלצול בפלאפון

מנסה לקחת נשימות עמוקות אבל אין לי אויר לנשימה.

אני לא עושה כלום וזה הזמן הכי טוב למנוחה,

אבל אני לא מסוגלת לנוח ולו לשנייה אחת.

הכל מבלבל אותי, הכל מלחיץ אותי, הכל מעצבן אותי.

כולם מעצבנים אותי. בעיקר אני.

אין לי כוח לעצמי ואין לי כוח לאף אחד.

אני מסתובבת כמו זומבי

ותוהה מה לעשות עם עצמי.

עם היום שלי.

עם החיים שלי.

אני מחפשת עבודה ואין לי מושג מה בכלל אני רוצה לעשות.

אין לי מושג בכלל מה אני רוצה. בכלל. בכלום.

אוף,אין לי כוח אליי.

אני עוד עומדת במקום, בשלולית של דמעות,

ואתה כבר רצתָ קדימה במהירות מסחררת.

השארת אחרייך את כל האבק,

אבק אותו אני נושמת.

נושמת אותך ונחנקת.

אין לי אויר,

מנסה להרים את ראשי,

רוצה להגיע לסוף המסלול.

רוצה לעקוף,

להיות מקדימה,

לצאת ממעגל העצב הזה,

להתחיל מחדש במסלול אחר.  

בחיים אחרים.

במדינה אחרת.

עם אנשים אחרים.

נמאס לי לבכות.

אני מנסה למצוא שלווה,

בינתיים שלוותה זה הכי רחוקה שאגיע. ולא הפאב.