והיה לי פעם חבר (בעצם, ויש לי חבר שפעם דיבר על זה בפוסט), שסיפר כמה שהוא עושה את זה, ולא מסוגל להפסיק.
אין הרבה דברים שאני יותר שונא.
ממש לא.
אם אתה לא רוצה לדבר איתי - אין צורך לגרום לי להרגיש כמו מטומטם, אפשר לגמור את זה מההתחלה ב"לא תודה".
זה מה שאני עושה.
אנשים אולי מתעצבנים עליי קצת לפעמים - אבל יגידו מה שיגידו, אין דבר יותר בריא מזה.
לסביבה שלי, לא רק בשבילי.
אם לחבר שלי תקועה חתיכה של פטרוזיליה בין השיניים, באמצע מפגש חברתי, אני אגיד לו, לא?
אז למה לא לבנאדם שהוא גם לא חבר?..-_-
כי אני לא רוצה לפגוע בו?
אני חושב שהוא ייפגע יותר אם הוא לא ידע.
וזה ככה לגבי *כל* דבר.
הרי האמת יוצאת החוצה בסופו של דבר.
וזה פשוט מעצבן להסתכל אחורה ולגלות ששיקרו לך, לפחות חצי מהדרך-_-
המקרה היחיד שזה בסדר בו להיות "צבוע", זה כשמדברים עם בן אדם שיודעים שאין לו דרך להשתנות.
כמו בן אדם מוגבל שכלית, או..מוגבל אופי.
אבל למי באמת יש סבלנות לכאלה?
אנחנו נהיה צבועים רק כלפי אנשים שיכולים להביא לנו תועלת...
נכון?
כי אנחנו לא באמת צבועים כי לא נעים לנו לפגוע במישהו אחר.
אנחנו צבועים כי לא נעים לנו שהוא לא יחשוב שאנחנו החברים הכי טובים שלו.
ואז הוא לא ירצה תמיד לעשות כל מה שאנחנו מבקשים ממנו.
אני פשוט שונא את הדרך בה מוח של אנשים מסוימים עובד.
אם יש דבר אחד, יותר גרוע מלהגיד את כל האמת בבת אחת, בלי מעצורים, ובלי טיפה של התנסחות מתחשבת ("אה, כן, סבא שלך מת אתמול. בכאבים.") - זה לא להגיד את האמת בכלל.
תודה רבה לכל האנשים שנזהרים לא לפגוע בי בטעות ע"י אמירה לא במקום, ועכשיו בבקשה תפסיקו.
ראשון בבוקר..בלאגן בבית..אני הולך לסדרP:
בוקר (ושבוע) טוב לכולם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
