3/2013
מורפאזה.
אהבותיי שינוני
לבל היכר.
כשם שהאש משנה לבל היכר
את הגזע בו היא בוערת.
שוב מוצא עצמי
ניצת. ומבעד לחלון
אורות רחוקים
שכבר הביטו בי מעולם.
כחרול מתגלגל
והדרך שהותיר אחריו
אינה הדרך שעבר בה.
אני מופיע ונעלם
ככל שמביעים בי עניין
ומואסים בי.
כמו הירח
שנזכרים להסתכל בו
רק בעת געגועים.
תציין הקצרנית:
זו כבר תקופה שמקננות בי שאיפות לסייד ולצבוע מחדש את הקירות, בהשראה מינימליסטית שכזו.
הדבר היחידי שעומד בין הרצון וביני הוא יום שבת אחד של חסד. מבינים, הפרפקציוניזם מחייב אותי להתעקש
על פלטת הצבעים הנכונה בדיוק לכל פרט וּפרט, דבר שעשוי, ובפועל לוקח – שעות של התפלמסות פנימית.
When I come to think about it - אולי כאנקדוטה לחיי עצמם.
|