כֵּנוּת

ניתן לראות עד כמה לאדם גאווה ע"פ גודל הפיסוק שלו בזמן שהוא יושב.

                                   או ע"פ הכיוון שאליו פונות כפות הרגליים בזמן שהוא עומד.

אם תשימו לב בד"כ בנות יקמרו את כפות הרגליים פנימה בזמן עמידה.

בעוד בנים ינסו כמה שיותר לפתוח רגליים בעת ישיבה, כיווני כפות רגליים החוצה בזמן עמידה ושפת הגוף שלהם באופן כללי.

יש פה מסר פשוט בסה"כ: עד כמה אני נסגר או קשוב לסביבה שלי באופן אקטיבי. אין שום צורך שהיו הבדלים כאלו בין המינים

אך נראה שזהו המצב הרגיל של הדברים ביום יום.

אולי המחמאה הגדולה ביותר לאדם היא להתעניין בכנות בתחומי העניין/ תחביבים/ רעיונות שלו. להיכנס לעולם שלו.

לראות את הדברים דרך העיניים שלו, לצעוד בנעליים שלו. כבר הבנתם ת-מסר.

כל זאת נוכח חוסר הקשב, הריצות ואורח החיים המטורף שרובינו מנהלים.

לעצור לפעמים. או לפחות עם אנשים מסויימים.

slow food רק בלי ה - food.

כשאתה אוהב משהו, או שונא מישהו, או הפוך, או שניהם יחד, זה סימן שזה חשוב.

תנסו לחשוב מה הדעה שלכם על היסטוריוגרפיה פוסט-מודרנית-עכשוית בצרפת. אין לכם מה לומר? משעמם? הכל נכון.

הנקודה היא שכשנושא כלשהוא לא נוגע בכם באופן אישי אין אהבה אין שנאה ואין חשיבות לאותו נושא.

הוא לא מעורר בכם שום דבר ולא יוצר בכם תגובה לחיוב או לשלילה. אולי רק לשאלה (וגם זה במזל).

לכן פעם הבאה שיש לכם רגש חזק כלפי משהו או מישהו תעצרו לרגע תדמיינו שאתם לא אתם ושזה לא קשור אליכם ובין רגע תשתחררו.

...

הלוואי וזה היה כזה קל.

תיאוריית היחסות, ר בלי הפיסיקה.

ברקע  Depeche Mode