בסמטאות ראשון העתיקה בין פחי הזבל, חתולי הרחוב וצעקות הילדים נבלעתי.
איבדתי את עצמי לרגע אחד בפנטזיה מאוד פרטית שלי עם נסיכה - שחקנית, זרה - קרובה, בן - בת, חברה - ידידה.
אהבה - הצלחה - פחד - קנאה - הכחשה - תקווה- תשוקה .... מאוד עזה
אבל לרגע אחד חשבתי שאני מאבד אותך שם שפיספסתי את הרכבת האחרונה שרגע זה לא יחזור עוד, אולי אף פעם..
גלשתי באמצע האוקיין והגל התקרב. שמעתי אותו רועם כל אותו זמן שהגוף שלי השתתק. השתתק מפחד מהול בצפייה שהוא מגיע סוף סוף.
הגל. הוא מתנפץ שואג את קריאת המוות שלו בעוד אני טועם מים ורואה מצולות.
שקט.
כחול.
אני מצליח לעלות על פני המים רק בכדי לגלות שגל חדש. ענקי. מדהים. נשגב. נוצר מעלי.
ובאותו רגע. שנייה אחת. אני נושם... הכל נעצר... מסדרון ...בין השמיים אל הים... בין החיים אל המוות... ואז אני צולל בפעם השנייה.
האמת מצוייה בשנייה הזאת.
תום ו-מות.
"איך היינו גולשים על הגלים
והים היה כל כך כחול
הזריחה פראית
הרוח דרומית
והשמש כדור ענק עגול
והמים עשויים קריסטל שקופים
אפשר את הסלעים לראות
ברגע זה אתה
מאבד את כל העשתונות
מתחבר לאלוהי
מגיע כל כך רחוק
.
כן הלילה יורד
ואתה לא מפסיק לצחוק
כן כך היה...
אבל לא יהיה עוד
"
ואם אני חוזר למציאות שלי זה היה כל כך כדי לרוץ אחרי הרכבת.
סדרי עולם התהפכו.
הרכבת רצה אחרי. שינתה כיוון, ירדה מהפסים. הקטר החליט פתאום שניסע לאמסטרדם במקום לקהיר.
מעניין מה יקרה כשנגיע?
ובסוף היה רק שקט. השקט הנפלא. הכל נעצר.
במצב הזה יכולנו להיות פשוט אנחנו.
לחייך.
הגשמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: