כֵּנוּת

ימים טובים של עבודה.

ימים טובים של לימודים.

ימים טובים של זוגיות.

איפה היא אותה שפיות?

עייף.

עייף.

עייף.

נראה כאילו זה מיותר לכתוב על הכל. הכל בהכל ולא כלום בכל זה.

"אני תמיד אומרת משהו"

"אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך"

"לא משנה מה אני יעשה"

קטע משיר.

ואם אני ירצה לראות שחור? ירצה שהכל יגמר. שהכל יפסיק כבר להיות. יפסיק לעשות את אותם סיבובים סביב המנורה הזאת שאף פעם לא נגמר לה החשמל.

ואם אני לא רוצה שהלילה יגמר?

ורק אמא שלי נמצאת שם. כל הזמן ולא משנה מה עוצמת האור והחושך. ומה אומרים עלייה. הדבר הכי קדוש בעולם הזה. ואחר כך הבת שלי.

ואבא. אותו אבא שאני מחפש עכשיו. במפות אסטרולוגיות ובדמיון יוצר שלי. אותו אבא שלא היה שם בשבילי ואני לא הייתי שם בשבילו. אותו אבא שאני לא מכיר.

מתחת לאדמה עושה צחוק מעצמי. ואף פעם לא שם. מפחד ממנו. שונא אותו. ולא חושב עליו. וכבר החיים נגמרים ואבא בכלל לא חשוב.

תמים. הלילה כה נוגה הוא.

ואת את שזו לא את בכלל. מי את? ומה אני רוצה ממך? ולמה את צריכה להיות שם ואני לא יכול להיות לבד לגמרי לשחות בדמעות של עצמי. להישרף מאותה המרירות שלי. את. את. את. את. יפהההה שלי.

ביחד לחוד למות לצום להתפשט להחרש בגשם מתפוררים ביחד כמו פסולת פטרוכימית במערכות ניקוז. זה מי שאנחנו ליקום.