כֵּנוּת

שבוע רצוף תאונות וטעויות.

אבל הכל מאבד מחשיבותו כשאני חושב על יום שישי שעבר.

יום שישי מלא בנשמה, זוגיות ואופי. יום שישי שניפץ כמה מיתוסים, או כך אני מקווה. 

את מתנה העטופה בצורה פשוטה ואלגנטית.

וכשפותחים את המתנה שומעים נטיפות של מים על פני השלווה של הזמן.

מילותייך מילות אמת הם ואין את מרבה לדבר אלא עם יש צורך בכך.

מבטך מתנשא למרחקים ורואה מבעד לצורה וצבע.

וחיוכך שמור לאנשים מיוחדים בלבד.

כוכבים עליהם שומרים.

כי בודדה את.

אך בדידות של טוהר היא.

לא בדידות של בריחה עצמית.

מקבלת את את מנת חלקך.

עד כמה קטנה היא.

ועינייך אומרות כן.

וגם שאין את מודעת לאותם דברים בעצמך.

זהו חלק מיופייך הקסום.

הראשוני.

אוהב..

את איך שאת לוקחת דברים לאט.

שאת מכילה את הדברים שאני אומר. את הדברים שאני עושה.

אוהב..

להתאפק מלגעת בך.

בכדי לתת לזה להתפוצץ מאוחר יותר.

אוהב..

את הנשיות שלך.

כשאת בוכה. מתלוננת. או רוצה חיבוק.

אוהב..

את הגוף שלך.

המונע מעצמו סיפוק כמעט באותה עוצמה בה הוא רוצה בסיפוק הזה.

אוהב..

שהעדפת נאמנות אל ערכייך שלך על פני נאמנות אלי.

ומודה שהצלחת להפחיד אותי לרגע.

אוהב..

שאנחנו ביחד.

פיסית. תרבותית ומינית.

אוהב..

והכל נאלם כשדמותך עולה.

וגם שאני באותו מסע לחיפוש עצמי, אותו את כל כך מתעבת. תדעי שאותם רגעים קטנים שאנחנו ביחד הם מהדברים שאני ארצה לחשוב עליהם ברגע המוות שלי. רגעים שאותם אני מקווה למצוא רק בחלומות המתוקים שלי עמוק לתוך הלילה, נקרע לחלוטין מכבליה של המציאות ומרחף ברחמם של אלפי מערכות שמש מליוני מילין הרחק מכדור הארץ. 

והרגשתי באותו יום. באותו לילה. בפעם הראשונה מזה, כל החיים שלי. אותנו מדברים ללא מילים. ונותנים לחלל ולזמן להיות לנו לבשר ודם ורידים ועורקים המחברים בין הנשמות שלנו. ולכמה רגעים לא היו מחשבות. לא שאלות ולא תנועה. דברים פשוט נעו ללא תזוזה. שלמות בלבוש אנושי.