אני יכול לעקוב אחרי אותו שביל.
אותו שביל שהוביל אותי לאיפה שאני נמצא היום.
אותו שביל לאבא אדון. (+) + (+) = (-)
אבל ברגע שאני מתחיל להיזכר משהו דוחף אותי מהתחכות אחר העקבות שלי.
ובכל מקרה אני ינסה.
אני חושב לעצמי: אם באמת לא אכפת לי למות למה החיים שלי הם סבל?
האין המוות הוא הדבר הנורא ביותר?
ואני מבין שלא.
סבל שאינו לו סוף הוא הדבר הנורא ביותר.
מנהרה ללא האור. מלחמת התשה. רדוף בימים ובחלומות שלך מתהלך ערום לפני אותם אנשים שצלבו את נשמתך. שריפה איטית על מזבח החלומות המתנפצים. הסיוטים שקמים לתחייה. לעיני כל אותם צללים שאינך יכול לברוח מהם.
רוצני לבכות
אך הדמעות לא יוצאות
שדים ישנים
באותה דרך זוועות
יאוש ניגר
אל כוס התקווה
ואת
דורשת סיבה
הלילה אפל
ומחשבות עולות
אין יותר מה לעשות
לכסות
או צל אפל
או מים מתוקים
כסה אותי
תיקח חיים
יותר מכל
רוצה פוחד
להישרף
על המוקד
רואה אני
רק שהיה
עתיד שחור
בהוויה
ואין ברירה
אלא לישון
להיוולד
לזיכרון
ולא משנה מה אני יעשה אני יפסיד. כי אני נלחם נגד הדבר הלא נכון. משקף את הפחדים שלי לחומרים בשר ואדם. המקבלים את הצורות של שדים מהסיוטים שלי. כך עד שאני לא יטמיא את השיקוץ אני ימשיך לחיות בגיא-אינום, ימשיך לרחוץ בדם, ימשיך לזרוע מלח על עור יבש, מזדקן.
הזמן שלי חולף וכל רגע הוא קרקע פחות פורייה ללידה מחדש. אותה לידה שאני דוחה עוד ועוד ומחלק לערוצי נחל קרים, לחים, חשוכים. ערוצי נחל שהזכרון שלהם מעורר תחושה כה עזה של חנק שמשהו בי משתנק. תוכניות מתנפצות אחת אחרי השנייה. מסכות חדשות לשמות ישנים. אוייבים ישנים. בעלי מילות קסם שמורידות אותי על הברכיים. מבטים ההופכים את קרבי מים וזרועותיי אבן. כמו בובת וודו בידיו של רופא עליל. משותק. אבוד.
בסה"כ אני עוד קורבן של התנייה.
אלוהים אבקש ממך דבר אחד ויחיד.
שכל יום על פני האדמה יהיה היום האחרון לחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: