|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
אז אוטוטו נגמר החופש
בקושי למדתי
האמת החופש הזה היה סוג של זריקת כל עול עבורי
עשיתי בעיקר כלום ושום דבר
הימים האלה, בהם יש לי זמן לחשוב על דברים שקורים, דברים שאני עושה, מצב בכללי
קשה לי ללמוד חומר שמשעמם אותי
והחומר לא בהכרח קשה, פשוט לא ממש מעניין אותי
לא זוכרת שבתור ילדה הייתה לי בעיה עם זה
היום אני רבה עם עצמי כדי לשבת ללמוד חומר שלא מעניין אותי
אז זה לא עניין ובכל זאת למדתי
הבנתי מה אחד הדברים שהכי מפריעים לי בעבודה שלי
העניין הזה של חוסר אפקטיביות
זה כבר המקום עבודה השני מאז התאגיד שאני מרגישה בו ככה
שבמקום 100% אפקטיביות אני אולי 10%-15%
זה גם משפיע על כל מהלך החיים שלי
כשסדר יום העבודה שלי מתנהל בעצלתיים ככה גם החיים שלי אחר כך
אני זוכרת בתקופה שסדר היום שלי היה עמוס לעייפה
אמנם לא היה לי זמן לכלום וזה לא משהו שהייתי רוצה לחזור אליו
אבל לא היה לי רגע דל
אם הייתי צריכה לעשות משהו הייתי עושה
לא דוחה את זה ביני לבין עצמי בתירוצים מתירוצים שונים שאני ממציאה לעצמי (על מי אני עובדת בדיוק?)
החוסר ניצול של היכולות שלי מתיש אותי
זה לעשות משהו עם הרגשה כאילו לא עשית כלום
זה מרגיש ריקני משהו
זו בדיוק ההרגשה המדוייקת שיש לי מהעבודה
ואנשים יבואו ויגידו שהם היו בכייף מתחלפים איתי
אבל עד שאתה לא נמצא במעמד הזה
אתה לא יודע כמה המחשבה הזו לא נכונה
אני מעדיפה לעשות ולהרגיש יעילה מאשר להיפך
כשעבדתי בתאגיד
אמנם אני מודה לא אהבתי לעבוד שם
היה ניצול של העובדים במחלקה שעבדתי בה במשך שנתיים
לעבוד 11 שעות ביום + שעה-שעתיים נסיעה לכל כיוון (תלוי בפקקים)
היה משהו שגמר לי את היום
אבל בעבודה, זה היה סופר יעילות, לא הרגשתי לרגע שמשעמם לי
ומבחינה מקצועית זה היה מאוד מעניין
בשלוש השנים האחרונות זה לא ככה
ואני מודה, זה חסר לי
גם הבית שאני גרה בו
כבר לא מתאים לאדם שאני היום
בעבר הייתי מגיעה רק לישון פה
להגיע הבייתה בסוף היום, שכל מה שנשאר זה לאכול משהו להתקלח ולישון
בשנתיים האחרונות אני גרה פה, והחסרונות הרבה יותר בולטים
כמו למשל העניין של הלימודים, אין לי שולחן בבית שאפשר לשבת ללמוד
השולחן במטבח לא נוח (זה גם לא שלי) כנ"ל גם לגבי הכיסאות
אז אני לומדת על המיטה שלי, שזה בסדר עד גבול מסויים (עד שנרדמת לי הרגל או משהו)
גם בתור ילדה לא הייתי לומדת על שולחן כתיבה, תמיד הייתי יושבת בסלון כשאחי ואחותי רואים טלויזיה או רבים או משהו ואני בספרים
היום אין לי סלון, יש רק את החדר שלי וגם בו כבר אין מספיק מקום לכל הדברים שלי
תראו לי אישה שמסתדרת עם ארון שלוש דלתות בלבד לכל הבגדים שלה (קיץ+חורף) + מצעים + מגבות
אני צריכה אוויר גם פה
נשארו עוד 4 חודשים לחוזה (לא להאמין שהזמן טס ככה)
ואולי אם אני אמצא משהו שמוצא חן בעיני אני אעבור לפני
אני חייבת למצוא דרך לייעל את עצמי
אני חייבת למצוא את הדרייב שייתן לי כוח לשבת ללמוד (בלי שאני אנסה להתחמק מזה)
אני לא זוכרת מתי הייתי באמת מלאה בכוח שהיה לי פעם
בעצם אני זוכרת מתי
ואני זוכרת שכל הכוח שהיה לי אז נשאב ממני וכלום לא נשאר
הרגשתי כמו קליפה ריקה
היום אני לא מרגישה ככה
אבל אני לא מרגישה מלאה כמו שפעם
זו גם אחת מהסיבות שבחרתי להיות לבד
כי אני לא מרגישה שיש לי מה לתת, או מספיק לתת
וכל דבר קטן יכול לזעזע את ה"שלווה" הזו שבניתי לעצמי
כי אז, אז זה השפיע על הכל
כשלון צורב, שלי
אני לא רוצה לחזור להרגשה הזו
גם לא להרגשת הריקנות, שיצאתי מופסדת מכל הכיוונים
זה היה נורא עבורי
גם היום, אני לא מרגישה מלאה
העבודה שלי משעממת אותי ואני יותר ממודעת לזה (אחת מהסיבות שאני לומדת)
הסביבה שם, לא יודעת להסביר, אבל ההרגשה הכללית שלי לא טובה בכל מה שקשור לזה
ואני אוטוטו שם שנתיים
אמא שלי אומרת לי כל הזמן שבדירה הנוכחית שלי יש אנרגיות שליליות (וזה לא עושה לי טוב)
אמא שלי יש לה קטע עם אנרגיות ורוחניות, אני לא ממש מאמינה בזה
אבל יש משהו במה שהיא אומרת
מאז שאני פה הכל קפא על שמריו, התקדמתי בחיים כי העולם ממשיך לזוז ואני חיה ונושמת ואוכלת ועובדת ולומדת דברים חדשים תוך כדי, אבל השינוי לא גדול, לא משמעותי עבורי
גם הבית הזה, כמה שאהבתי לגור פה בשנים הראשונות,
ופתאום מעיק לי, חונק לי, לא מתאים לי יותר
זה הבית, זה השכונה, זה הסביבה, זו העיר הזו שהשתנתה
זה מכלול של דברים
ואולי באמת אני צריכה את השינוי הזה
אבל הכי אני צריכה את הדרייב שהיה לי פעם
זה כל כך חסר לי
| |
|  כינוי:
בת: 43 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
