בחודשיים האחרונים יצא לי כמה פעמים לראות את הסרט "העזרה" באחד מערוצי הסרטים בטלוויזיה

זה סרט מאוד חזק, שמדבר על מצב האפרו-אמריקאים בארה"ב בשנות ה60 במאה ה21.

היחס, העבודות שמותר להם לעבוד, ההשפלה, הזכויות שלהם או יותר נכון לומר חוסר הזכויות שלהם

לראות את הדברים האלה קורים בסרט זה יותר מזעזע מדברים שקוראים בספר

כשפינינו את הבית של ההורים שלי לפני השיפוץ אמא שלי עשתה סדר בארונות ומצאה את הספר - העזרה

אז לקחתי אותו אלי, אמרתי שאם הסרט טוב, הספר לא יכול להיות גרוע

זה אחד הספרים שהיה לי קשה להוריד ממנו את הידיים

קראתי אותו תוך פחות מיומיים

הוא מעניין, הוא זורם, הוא שופך המון מידע על יחס שחורים-לבנים בארה"ב בשנות ה-60

הרבה יותר ממה שמראים בסרט - שאגב יש בו חוסר בדיוקים לעומת הספר

אבל למרות זאת הוא יחסית דיי נאמן לספר, לפחות ברוב הדברים החשובים

אחד הדברים שהפריעו לי קצת בספר זו השפה, שהייתה איך לומר מאוד פשוטה ודלה

לא יצא לי לראות את הספר באנגלית כדי לדעת אם השפה המקורית של הספר היא כזאת ולכן הוא גם תורגם ככה

הספר בשונה מהסרט בנוי מפרקים, שכל כמה פרקים משוייכים לאחת מהדמויות המרכזיות בסרט

בכל קבוצת פרקים כזאת זה נשמע (נקרא) כמו שאישה יושבת ומדברת איתך

לא כמו בספרים אחרים שמספרים על דמות מסויימת ואומרים היא הלכה היא עשתה

כל דמות מספרת על עצמה ועל מה שקורה לה בגוף ראשון

הערה, אני הולכת לכתוב דברים על הספר בהקשר שחורים לבנים

אין פה שום כוונה לפגוע באף אחד, או איזושהי כוונה גזענית כלשהי

אחד הדברים שהספר גרם לי לראות הוא כמה שמו לב להבדלים בצבע העור

איך אנשים מסויימים היו שווים יותר מאנשים אחרים

את היחס לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה"ב

הגזענות, זו הייתה גזענות לשמה

הסיפור עצמו מתרחש בעיר בשם ג'קסון שנמצאת במיסיסיפי ארה"ב

הספר למעשה מתרכז בסיפור של 3 דמויות עיקריות: סקיטר פילאן, מיני ג'קסון ואייבילין

סקיטר, היא בחורה לבנה, שרק עכשיו סיימה קולג' וחזרה לג'קסון לבית הוריה, היא רוצה להיות כותבת, ולאחר שהיא מגישה בקשה לעבודה להוצאת עיתון בניו יורק אחת העורכות שם חוזרת אליה, ואומרת לה שללא ניסיון היא לא תתקבל, אולם היא מוכנה לקרוא על רעיונות שיש לה לכתבות או לספר. משם מגיע הרעיון בעצם לכתוב ספר על מצב השחורים בארה"ב, בהתמקדות על מצב עוזרות הבית השחורות, היחס אליהן, הדברים הטובים והפחות טובים שיש בלהיות עוזרת של משפחה לבנה.

אייבילין, היא עוזרת שחורה. בעצם הסיפור מסתובב הרבה עליה ומה שהיא עברה. שמגיל ילדות היא ידעה שמה שהיא הולכת להיות זה עוזרת בית. הסיפור שלה הוא הלב של הספר.

מיני, עוזרת שחורה נוספת, חברה של אייבילין, שמספרת את הצד שלה. את ההתמודדות הקשה היומיומית שיש לעוזרות הבית, והיחס הרע שהן מקבלות מהמעסיקים שלהם.

בנוסף יש עוד כמה דמויות:

מיס ליפולט - המעסיקה של אייבילין. יש לה ילדה במשם מיי מובילי ובהמשך הספר נולד לה גם בן בשם רוס או ליטל מן.

מיס הילי הולברוק - אמא שלה הייתה המעסיקה של מיני, והילי פיטרה אותה. הילי שונאת שחורים היא חושבת שהם מעבירים מחלות, ועושה רבות על מנת להכניס כמה שיותר חקיקה שתיצור הפרדה בין שחורים ולבנים, אפילו שירותים במיוחד לשחורים בבית.

מיס סיליה פוט - נראית כמו מרלין מונרו, מתלבשת חושפני מאוד נשואה לגו'ני, שהיה חבר של הילי לפני כן. היא מבודדת בעיר ג'קסון כי הילי שולטת בכל הנשים הלבנות שיש שם ואף אחד לא מקבלת אותה לחברה. כשהיא מחפשת עוזרת, לאחר שהילי פיטרה את מיני היא לוקחת אותה, ומיני דיי מצילה לה את החיים. מיני מספרת בעיקר על הצד שלה.

כמה טעימות/ציטוטים מתוך הספר:

"אני מטפלת בתינוקות לבנים, זה מה שאני עושה, חוץ מכל הבישולים והניקיון. שבעה-עשר ילדים גידלתי. אני יודעת איך מרדימים אותם, איך משתיקים אותם ואיך מלבישים אותם, לפני שהאמהות שלהם יורדות בכלל מהמיטה בבוקר.
אבל תינוק שצועק כמו מיי מובלי ליפולט בחיים לא ראיתי. ביום הראשון, כשרק נכנסתי, ראיתי אותה אדומה לגמרי, צורחת מכאב בטן ונלחמת עם הבקבוק כאילו שזה לפת רקובה. מיס ליפולט נראתה כאילו היא פוחדת מהילדה שלה. "מה עשיתי לא בסדר? למה אני לא מצליחה להפסיק את זה?"
את זה? זה היה הרמז הראשון שלי: משהו פה לא בסדר במצב הזה.
אז לקחתי על הידיים את התינוקת הוורודה הזאת שלא הפסיקה לצעוק. הקפצתי אותה על הכתף בשביל להוציא לה את הגזים, ותוך שתי דקות התינוקת הפסיקה לבכות והתחילה לחייך אלי. אבל מיס ליפולט, היא כבר לא טיפה בתינוקת שלה כל היום."
(עמוד 7, אייבילין מספרת על היום הראשון בעבודה שלה אצל מיס ליפולט)

"כל הבתים האלה שבונים בלי אגף לעוזרות? זה פשוט מסוכן. כולם יודעים שיש להם מחלות אחרות משלנו"
בדיוק בשביל זה הצעתי את יוזמת התברואה לעובדי משק הבית," אומרת מיס הילי. "כאמצעי למניעת מחלות".
(עמוד 15, הילי מנמקת למה צריך לעשות שירותים נפרדים לעוזרות השחורות)

"מיס ליפולט נכנסת אחרי למטבח, רואה דלי של קריסקו ומזיזה אותו. התינוקת שולחת ידיים אל אמא שלה, שתיקח אותה, אבל מיס ליפולט פותחת ארון ומתנהגת כאילו היא לא רואה"
(עמוד 17, אייבילין מספרת על היחס של מיס ליפולט לילדה שלה)

"בצד השחור של העיר זה תל נמלים אחד גדול, מוקף אדמות מדינה לא למכירה. כשאנחנו מתרבים, אין לנו לאן להתרחב. האזור שאנחנו גרים בו פשוט נהיה יותר צפוף."
(עמוד 19, אייבילין מספרת על איזורי המחיה של השחורים בעיר)

"שוגר דיץ' הוא המקום הכי גרוע במיסיסיפי, אולי אפילו בכל ארצות-הברית. הוא נמצא במחוז טוניקה, על יד ממפיס. פעם ראיתי בעיתון תמונות של הבקתות של אלה שגרים שם. אפילו הילדים הלבנים נראו כאילו לא אכלו שבוע."
(עמוד 42, ההסבר של מיני למקום הגרוע ממנו באה מיס פוט)

"כלל ראשון לעבודה אצל אישה לבנה, מיני: זה לא עסקו של אף אחד, את לא מכניסה את האף שלך לבעיות של הגברת הלבנה שלך, ואת לא משתפת אותה בבעיות שלך. אין לך כסף לשלם חשבון חשמל הרגליים כואבות לך? תזכרי דבר אחד: הלבנים לא חברים שלך. הם לא רוצים לשמוע את הצרות שלך. וכשהגברת הלבנה שלך תופסת את הגבר שלה עם השכנה, את תתרחקי מכל זה, שמעת אותי?
"כלל שני: אף פעם אל תיתני לגברת הלבנה שלך למצוא אותך יושבת בשירותים שלה. לא חשוב אם את כמעט עושה במכנסיים. אם אין שירותים בחוץ בשביל העוזרת, תמצאי את הזמן שהיא לא שם ותלכי לשירותים שהיא לא משתמשת בהם.
"כלל שלישי..." אמא החזירה את הסנטר שלי למקום, כדי שאסתכל עליה, כי העוגה שוב פיתתה אותי. " כלל שלישי: כשאת מבשלת אוכל של לבנים, את טועמת אותו בכף אחרת. אם את מכניסה את הכף הזאת לפה, חושבת שאף אחד לא ראה ומחזירה אותה לסיר, עדיף כבר שתזרקי הכל לפח.
"כלל רביעי: תשתמשי בכל יום באותו ספל, אותו מזלג ואותה צלחת, תחזיקי אותם בארון נפרד ותגידי לאישה הלבנה ההיא שבכלים האלה רק את תשתמשי מעכשיו והלאה.
"כלל חמישי: את אוכלת במטבח
"כלל שישי: את לא מרביצה לילדים שלה. הלבנים אוהבים לעשות את זה בעצמם.
"כלל שביעי ואחרון, מיני. את מקשיבה לי? בלי התחצפויות"
(עמוד 48, כללי העבודה אצל אישה לבנה - אמא של מיני מסבירה לה בפעם הראשונה את הכללים)

"אני רועדת מרוב כעס, עולה בריצה במדרגות ומתיישבת ליד מכונת הכתיבה שלי, המומה מהעובדה שאמי היתה מסוגלת לפטר כך מישהי שעשתה לה את הטובה הגדולה ביותר בחיי,ה גידלה את ילדיה ולימדה אותם מהם נדיבות וכבוד עצמי."
(עמוד 93, סקיטר מספרת על הרגשתה לאחר שהתעמתה עם אמא שלה שפיטרה את העוזרת שגידלה אותה)

"תמיד מצחיק אותי לראות איך התינוקות האלה מאמינים לכל מה שאומרים להם. טייט פורסט, אחד התינוקות שטיפלתי בהם מזמן, עצר אותי בדרך לג'יטני בשבוע שעבר, חיבק אותי חזק ושמח נורא לראות אותי. הוא עכשיו גבר. הייתי צריכה לחזור אל מיס ליפולט, אבל הוא התחיל לצחוק ולהזכיר לי מה הייתי עושה לו כשהוא היה ילד. איך בפעם הראשונה שהרגל שלו נרדמה, והוא אמר שמדגדג לו, אמרתי לו שזה בגלל שהרגל שלו נוחרת. ואיך אמרתי לו לא לשתות קפה, כדי שלא יהפוך לשחור. הוא אמר שהוא עדיין לא שתה בחיים אף כוס קפה, אפיל שעכשיו הוא בן עשרים ואחת. תמיד נחמד לראות את הילדים האלה גדלים יפה."
(עמוד 103, אנקדוטות מצחיקות של אייבילין)

"דבר אחד אני חייבת להגיד על מיס הילי, היא אוהבת את הילדים שלה. כמעט כל חמש דקות היא מנשקת את ויל הקטן על הראש, שואלת את התר אם היא נהנית או קוראת לה לתת לאמא חיבוק. תמיד היא אומרת לה שהיא הילדה הכי יפה בעולם. וגם התר אוהבת את אמא שלה, היא מסתכלת על מיס הילי כמו שמסתכלים על פסל החירות."
(עמוד 201, אייבילין מספרת על הדבר הטוב היחיד שהיא מכירה אצל מיס הילי)

"משהו נורא קרה ליול מיי"
"היא נעצרה ביום שני, וביום שלישי כבר ישבה בכלא. אומרים שכל המשפט נמשך רבע שעה".
"היא סיפרה לך שהיו חסרים לה רק שבעים וחמישה דולר בשביל שכר הלימוד? היא ביקשה ממיס הילי הלוואה. היא אמרה שהיא תחזיר לה את הכסף בתשלומים, כל שבוע, אבל מיס הילי לא הסכימה. היא אמרה שנוצרייה אמיתית לא נותנת צדקה למי שבריא ומסוגל לעבוד."
(עמוד 272, אייבילין מספרת לסקיטר, על מה שקרה ליול מיי, שהייתה העוזרת של הילי)

"תראו את החזה של ההיא שם," אומר גבר מבוגר אחד. "כשאני מסתכל כל דברים כאלה, אני שוכח שאני כמעט בן שמונים"
אשתו, אלינור קוזוול, ממייסדות הליגה, מקמטת את מצחה. "שדיים," היא מודיעה כשידה מכוונת אל שלה, "נועדו לחדר השינה ולהנקה. לא לאירועים מכובדים."
"טוב מה את רוצה שהיא תעשה, אלינור? תשאיר אותם בבית?"
(עמוד 345, אנשים מבקרים את לבושה של סיליה פוט כשהיא נכנסת לנשף, בלבוש מאוד מאוד חושפני)

המלצה שלי, ללכת לקרוא הספר הזה שווה כל רגע

העזרה/קתרין סטוקס

471 עמודים, הוצאת מודן

המשפט שהכי זכור לי מהסרט ואיתו אני אסיים את הפוסט, זה משפט שאייבילין הייתה אומרת למיי מובילי (הילדה של מיס ליפולט)

אני חושבת שכל אחד מאתנו צריך לשמוע אותו לפחות פעם ביום.

You is kind. You is smart. You is important.