במסגרת היותי חולה (שבועיים בערך לכל המתעניין) הייתי בב"ש והייתי אצל ההורים שלי לסירוגין. כאשר נודע לי שאני אמורה לעבוד ביום העצמאות וזה בלתי ניתן לשינוי הלכתי להוציא עוד ימי מחלה. או כמו שחברה שלי מהעבודה אמרה, אני במקומך זה מה שהייתי עושה (ואם המערכת דופקת אותנו, למה שאנחנו לא נחזיר לה?).
האמת שהיא אמרה לי שבכל פעם שהיא הייתה חולה הר"צ שלנו היה מבקש ממנה לבוא בכ"ז לכמה שעות והיא הייתה באה. האמת שהוא ביקש גם ממני את זה במיוחד בסופ"שים, אבל מה לעשות שהייתי חצי מתה...
ולדברייה "רק אני פרייארית באה לעבודה שאני חולה עם כל מיני משככי כאבים במקום לשבת בבית ולנוח"
האמת שבדר"כ לא יוצא לי להיות חולה, אולי פעמיים שלוש בשנה, אבל אז אני חולה עד הסוף. הפעם מודה שבסוף קצת משכתי את זה כדי לא להיות בעבודה ביום העצמאות, אלא עם המשפחה שלי.
חייבת להודות שבשבועיים האחרונים ישנתי כמו שלא ישנתי הרבה זמן, אני חושבת שאת רוב היום שלי העברתי בשינה.
בנוסף גיליתי שהחוזה שלי לחברה (זו ההתחייבות שלי לתאגיד, התחייבות חד צדדית כזו) מסתיים ב-29 ביוני (מתי שהתחלתי את הקורס בתאגיד בעצם). וכן אני חושבת ברצינות על להתחיל לחפש עבודה אחרת.
אני כמעט שנה בעבודה הזו והיא שוחקת מאין כמוה. עד שבנו שם מודל תמריצים לעובדי חברה אנשים לא ממש ששים להישאר שם. אנחנו אמנם לא אומרים את זה בקול רם, אבל אנחנו עובדים שם כי אין משהו אחר. לא סובלים שם (לפחות לא רוב הזמן) אבל זו לא הנאה צרופה כמו שנאמר.
וזה גם מתסכל כשבודקים בחברות אחרות שהשכר שם יותר גבוה, הרי משלמים לנו לפי שעה (ואתם לא יודעים איזה שינוי עושים 4 ₪ לשעה במשכורת הסופית).
היום קורה שאני קורעת את עצמי בעבודה בשביל להגיע בקושי לשלוש וחצי אלף. ואני לא מספיקה בלימודים כלום (במיוחד עכשיו אחרי שהייתי חולה). אני יודעת בוודאות שלמועד ב' אני אגש.
וגם יש את הקטע המוזר הזה עם הסטודנטים (להלן כל אלה שלומדים, לא משנה איפה), שבחוזה שלי כתוב 5 משמרות בשבוע, ואחרי 4 חודשים שינו את זה ל-4 משמרות בשבוע (שזה הרבה יותר נוח) רק שהר"צ שלי לא מוכן לשנות את זה (וכמו שלי גם לא לאף אחד מהסטודנטים שהתחילו לעבוד לפני השינוי).
אז לאט ובטוח, נחפש עבודה אחרת. זו לא אמורה להיות בעיה, ואני לא חייבת להתפשר על משהו שלא בהכרח מוצא חן בעיני, אחרי הכל אני כן עובדת במקום שנוח לי שם באופן יחסי (אבל לא באופן כלכלי). ולפעמים גם צריך להמשיך הלאה.
ביום הזיכרון הייתי אצל ההורים שלי במושב.
עשו שם טקס ואח"כ עשו ערב שירי לוחמים. למרבה הפלא היו שם הרבה צעירים, לא מהגיל שלי בכלל (אלה נעלמו להם בכלל מהאופק) אלא מהגיל של אחותי (סביב ה-14 כזה). נשבעת לכם שאת רוב השירים בכלל לא הכרתי, אבל היה נחמד.
ערב יום העצמאות לא עשיתי שום דבר מיוחד. היה טקס במושב של ההורים שלי ואח"כ פעילות לילדים. כמובן שרוב האנשים באו לשם בשביל האוכל. ואחד הדברים הכי לא יפים שיש זה לראות אנשים מתנפלים על שולחנות של אוכל (אפילו שכל אחד הביא משהו). אני חושבת שאמא שלי ואני היינו שם אולי 10 דקות והלכנו הביתה (יותר מעניין לפתור תרגילים במתמטיקה מאשר להיות שם). אחותי דווקא מאוד נהנתה שם, זה היה בדיוק לגיל שלה (עם DJ ומוזיקה וחברות שלה).
כשהייתי קטנה יום העצמאות היה אחד מהאירועים הגדולים שלו חיכו כמעט כל השנה.
היה מקום במושב שקראו לו "הדשא הגדול" (אל תשאלו אותי למה) רחבת דשא ענקית שחצי ממנה הייתה מוקדשת לפעילות לילדים, אומגות, אופניים על חבל תלוי, טרמפולינות וכל מיני שעשועים אחרים. והחצי השני היה מוקדש לאוכל, שם היו מנגלים ענקיים והיו עושים שם את ה"על האש" המסורתי.
פעם כשזה היה מושב שיתופי, כל אחד היה יכול להזמין את מי שהוא רוצה בלי תשלום נוסף, אוכל ושתייה תמיד היו בכמויות. כל משפחה הייתה יושבת עם האורחים שלה על שמיכה בדשא ואוכלים ושותים ומקשקשים. והילדים, הילדים היו עסוקים יותר במתקנים מאשר בדברים אחרים.
היום רחבת הדשא הזו לא קיימת, קנה אותה מפעל שהוקם ביישוב (של חברה עשירה שאני לא אנקוב בשמה) והם בונים שם מבנים שונים.
המושב עבר הפרטה והיום אין בו כמעט שום דבר משותף. הקומוניזם הוכיח את עצמו כלא יעיל בכלל. כי ראינו בדיוק מי היו הטפילים שאז הזמינו את כל האחים והדודים והילדים שלהם לדורי דורות והיום לא מזמינים אף אחד כמעט (כי הם יצטרכו לשלם כמובן).
אני לא שמתי לב לזה בתור ילדה, קבוצת הגיל שלי היא קבוצת הגיל האחרונה שנהנתה מזה שהיישוב היה שיתופי, אח"כ זה כבר השתנה לגמרי.
השנה כמו בכל שנה ב-10 שנים האחרונות הלכנו לברביקיו המסורתי אצל חברים במושב מזור (שזה ליד פ"ת). כל שנה אנחנו עושים את יום העצמאות שם. אלא חברים שאבא שלי מכיר מילדות. ויש להם גם ילדים בערך בגיל שלנו. המון חגים אנחנו עושים איתם, ולפעמים גם סתם באים לביקור.
השנה דווקא את רוב האנשים לא הכרתי שם, אלא היו אנשים מתע"ש, ההורים שלי מכירים יותר.
אנחנו הצעירים התרכזנו בשולחן אחד וקשקשנו על כל מיני דברים, חטפנו משהו לאכול פה ושם, ועלינו אח"כ לאחד החדרים לראות טלוויזיה. גם אחי לא היה, ואחי הוא אחד שעושה הרבה רעש, בדיחות וכו', גם הבן שלהם לא היה, ככה זה כשחיילים בקרבי. אחי שהיה כל השבוע בתפוח, סיפר לנו שהמפקד שלו דאג לעשות להם יום עצמאות שמח. וגם הם חגגו על "על האש" המסורתי שם (אחי פשוט חולה על "על האש").
האמת שפעם ראשונה שלא היה לי כל כך מעניין שם, אני זוכרת את האירוע בדר"כ עם יותר משתתפים, יותר חברים חברים ויותר משפחה, זה לא היה ככה השבוע. אבל היה בהחלט נחמד.
יום חמישי חזרתי בערב לב"ש. העיר היחידה שבה אין תחבורה ציבורית ביום העצמאות, ולמה שתהיה באמת...
ובחזרה לשגרה, לימודים, עבודה וחוזר חלילה...
ושיהיה שבוע טוב!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
