למה קצר? בעבודה שלי החליטו לעשות ניסוי בו מקצרים לנו את השעות של העבודה. נשמע לא רע נכון?

אז יש 2 ימים שבהם אנחנו יוצאים ב17:00 במקום ב19:00 (לצורך הידיעה אני עובדת בדר"כ משמונה בבוקר עד שבע בערב, חישוב קל מראה על 11 שעות עבודה ביום). מעבר ל-2 ימים בהם נצא מוקדם יהיה יום אחד שבו נגיע מאוחר, מתי מאוחר? מתי שבא לנו עד 12:30 בצהריים (מה שאומר שבאותו היום נעבוד פחות, הרבה פחות).

ביום שבו אני הייתי אמורה להגיע מאוחר, ההסעה הקדימה את השעה שהיא הייתה אמורה להיות בתחנה שלי. ונסעתי ברכבת במקום, וכמובן שאיחרתי. ברור שהדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לר"צ שלי, שכמובן סינן אותי והעיף אותי למזכירה שלו, התקשרתי להודיע לאחמ"ש.

כשהגעתי לעבודה הר"צ שלי קרא לי לשיחה איתו, התחיל לצעוק עלי שזה לא בסדר שאני מאחרת (כאילו שאני עושה את זה בכוונה) ושזה לא מתאים לי בטח לא בתור אחת שכן דחפה את הפרוייקט הזה. אמרתי לו שאולי לפני שהוא מטיח בי האשמות שישמע את הסיפור שלי, אחרי שהוא שמע וראה שאני צודקת, במקום להתנצל (הוא אף פעם לא מתנצל) הוא אמר שהוא יבדוק את זה ובזה הסיפור נגמר).

אח"כ במשך כל היום הוא ניסה להתנחמד אלי.

הוא אפילו הציע לי תפקיד במכרז פנימי שנפתח אצלינו במחלקה, רק מה, גילינו שחייבים להיות לפחות שנה בתפקיד הקודם, באסה, כי אני מתה לעבור מהתפקיד הנוכחי. לקראת סוף היום הוא אפילו בא לבדוק שאני בסדר, אמר לי שמה שצריך לקרות קורה ושאני לא אקח את זה קשה כי יהיו עוד תפקידים שיתאימו לי (אמרתי מתנחמד לא?).

בקיצור הבן אדם צבוע לא קטן אין לי מושג קלוש מה הוא באמת חושב עלי, אין לי מושג אם הוא מעריך אותי או לא, ההתנהגות שלו היא לכאן ולכאן.

ביום ראשון הקפיאו לנו את המשרדים בעבודה. ממש הקפיאו, שמו 15 מעלות. ובמשרד שאני נמצאת בו אין אפילו חלונות ככה שהיה ממש קר. גם כשביקשתי להנמיך את המיזוג האחמ"ש לא הסכים (האחמ"ש הזה תמיד חם לו). תוצאה = אני חולה. ביום רביעי בערב כבר הרגשתי לא משהו וביום חמישי באתי לעבודה, big mistake הרגשתי רע מרגע לרגע, הקול שלי הלך ונעלם (ובלי הקול שלי אני לא יכולה לעבוד), האף שלי נזל כאילו אין מחר. כל בן אדם שעלה איתי לשיחה שאל אותי מה קרה לי, ולמה המנהל שלי לא משחרר אותי.

המנהל שלי (ז"א הר"צ) לא היה באותו יום במשרדים של החברה, והוא סינן אותי בטלפון כשהתקשרתי (טיפוסי ומתאים לו לסנן) אז שלחתי מייל לאחמ"ש שניסה ותפס אותו, אבל הם רצו להשאיר אותי עד 3 אחה"צ, שזה באמת מה שקרה, אי אפשר היה להגיד שעשיתי הצגה בטלפון כי כל הצוות שלי ראה ושמע אותי. אחד מהם (מה-favorites של הר"צ) שאל אותי למה משאירים אותי פה ולא משחררים אותי עכשיו. איך אני אסביר לילד הזה שלר"צ שלנו יש העדפות ברורות בצוות לאנשים מסויימים. אז נשארתי עד 3 אחה"צ ונסעתי הבייתה אח"כ (מה שאומר שהגעתי לבית רק בסביבות 4 וחצי אחה"צ) והלכתי לישון.

בינתיים אני מרגישה יותר טוב מאשר ביום חמישי, אבל הקול שלי עדיין מסרב לחזור.

אין לי כוונות להגיע לעבודה ככה, ב-11 שעות שאני עובדת כל יום בשבוע הקרוב אין לי ממש יותר מדיי הפסקות כדי לנוח, וגם אם אני ארגיש לא טוב, לא נראה לי שהר"צ שלי יסכים שאני אצא להפסקה של יותר מ-10 דקות שאי אפשר ממש לנוח בזה.

ככה שאפילו שהיום אני מרגישה טוב יחסית (כן טוב אני ישנה יותר מ-6 שעות בלילה וגם אחה"צ וגם בכל פעם שאני עייפה), אני לא מתכוונת להגיע מחר לעבודה, אני אלך לרופא שלי ואוציא עוד כמה ימי מחלה כדי לנוח כמו שצריך (נראה לי שהרופא שלי יהרוג אותי, בדיוק חודש עבר מאז שהייתי חולה).

החלק שמבאס בכל זה שלא יצא לי להיות בחדר כושר בחמישי ושישי, טוב הייתי גמורה וגם ככה אמא שלי אמרה לי לא להעיז להתאמן כשאני מרגישה לא טוב.

האמת שחשבתי לקחת אימונים אישיים, פעם בשבוע, אתם יודעים, חיזוק כזה עם מאמן, זה גם פידבקים חיוביים וגם סתם שינוי בשגרה. טוב אני עדיין חושבת על זה, למרות שהמחלה הזו (רק אני יכולה להיות חולה באמצע הקיץ) גמרה אותי לגמרי.

שיהיה לכם שבוע מדהים ומרענן

(ואני אשמור את המיקרובים שלי לעצמי)