במשפחה שלי, חילונים גמורים היום, פעם הייתה חשיבות למסורת. והחגים נחוגו בהוד והדר ורושם, כמיטב המסורת. היום קצת התקלקלנו כמו שנקרא, אבל עדיין מקפידים מאוד על החגים.

מאז שהייתי קטנה ועד גיל 13 בערך היינו חוגגים את החגים ראש השנה ופסח עם המשפחה המורחבת. מורחבת? זה בעצם רק רבע מהמשפחה, הרבע הלא אשכנזי, הרבע שבו יש שומרי מסורת, אנשים מאמינים, אנשים שגרמו לי באופן אישי להבין כמה חשובה המסורת (נעזוב את הדת לרגע).

אני זוכרת איך לקראת כל אחד מהחגים היינו הולכים לקנות בגדים חגיגיים (מי היום יש לו בגדים חגיגיים???) ונעליים חדשות שלא הרשו לנו ללבוש אלא רק באירועים (בטח למה שירשו לי ללכת עם נעלי לק שחורות לגן?). ותמיד אמא הייתה מנסה לגרום לנו לנוח בצהריים כדי שנישאר ערים במשך הטקס החגיגי (למרות שהיינו קטנים היינו נרדמים עד לחלק של האוכל).

ראש השנה היה תמיד נחגג ברוב רושם. תמיד היו מלא הכנות, בכל בית במשפחה שלי שנכנסנו היינו רואים את ההמולה סביב המטבח, לכל אחד יש תפקיד מוגדר, אף אחד לא מגיע בידיים ריקות וכל אחד תורם לכירת הסעודה החגיגית. סבתא שלי כאמור הייתה אחראית על הגפילטע פיש, היא לא אשכנזייה אבל הגפילטע שלה הכי טוב שבעולם, וגם על הדגים הנוספים  (בעדה הזו אוכלים דגים מטוגנים שטובלים במטבל של כוסברה ומלח, או את הגפילטע שאימצנו מהאשכנזים). תמיד כשהיינו מגיעים אליה הבייתה בתקופת החג היה ניתן למצוא מספר קרפיונים שוחים במקלחת להנאתם (עד שסבתי הייתה הופכת אותם למעדן זה או אחר). היא גם הייתה אחראית על הבכש, שזה אורז בוכרי שמכינים אותו עם בשר כבש קצוץ כוסברה ועוד כל מיני דברים, וסלט חתוך קטן קטן.

בערב החג היה מין ריח מיוחד כזה באוויר, ריח של ניקיון, הרגשה של חגיגיות. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי מתרגשת לקראת החגים, זה היה משהו מיוחד. תמיד היינו נוסעים למשפחה אז, בהרצליה (פיתוח) או בחולון, או בפ"ת, החלוקה תמיד הייתה בין האחים של סבתא שלי שהיו אמונים על ניהול הטקס המסורתי של ראש השנה.

שולחן ארוך ארוך (לפחות 50 איש היו יושבים בסעודה הזו) מפה לבנה, כלים מסודרים למשעי על השולחן עם סכום מנצנץ. הטקס היה מתחיל רק לאחר שהגברים היו חוזרים מבית הכנסת ונוטלים ידיים. קודם כל טקס הברכות לראש השנה, כולל כל הברכות שיש. שזה לבדו היה לוקח לפחות שעה.

אני זוכרת שבתור ילדה זה היה משעמם אותו וכשגדלתי מעט זה היה מרתק אותי, מרתק לדעת את השורשים שלנו, מאיפה באנו. המסורת הזו ששונה מבית לבית, מעדה לעדה, אבל עדיין אצל כל אחד יש מרכיבים דומים שמאחדים הכל, הם מה שגורמים לנו להיות משפחה, לא משנה אם אנחנו אשכנזים, ספרדים או כל דבר אחר, זה המשותף שלנו.

אחרי הטקס היה מגיע חלקו של האוכל, אוכל משובח, ויין טוב, וחברה טובה ואנשים לדבר איתם על כל נושא שבעולם, והזדמנות לשאול שאלות על החג ולהתעמק בו ובמהות שלו. המהות שלו, מה הוא אומר, זה מבין הדברים החשובים. התחלה של שנה חדשה, וכל הדברים שהחג הזה מביא עימו.

לפני כ-5 שנים חגגנו את החג  ביחד בפעם האחרונה כל המשפחה המורחבת. מאז מהאחים של סבתי נשאר רק אח אחד וסבתא שלי (הם היו ארבעה). פעם אחרונה לפני שכולם התפזרו. האחדות שהחזיקה את השבט כאילו נעלמה לה, וכל משפחה חוגגת בצורה המצומצמת יותר. גם קשרי המשפחה הענפי שהיו פעם הדוקים יותר התרופפו להם. פעם הייתה הרבה יותר משפחתיות. אבל לדעתי זה נובע יותר מהצד של ההורים שלי או יותר נכון מאמא שלי, שמשום מה לא בראש שלה לשמור על קשרים עם אנשים מסיבות כאלה ואחרות שלא מובנות לי.

ערב חג השנה יהיה בבית של ההורים שלי (כמו כמעט בכל שנה בשנים האחרונות). אוכל טוב בטוח יהיה שם, כל אחד מביא משהו, אף אחד לא מגיע בידיים ריקות. יהיו שם ההורים שלי ואחי ואחותי, סבא וסבתא שלי (הורים של אמא), קרובת משפחה, וחברים טובים. זהו מצומצם משהו. אמא של אבא שלי וחבר שלה כבר שנים לא יושבים איתנו, הם תמיד הולכים לאיזה מלון או משהו כזה.

אבל יהיה נחמד, אוכל טוב, יין טוב, וחברה טובה, זה לדעתי אחד הדברים החשובים בחג, גם הביחד הזה, זה מה שעושה את החג לדבר כל כך נעים.

לפחות בשבילי