האמת שכבר שנים שאני לא חוגגת את השנה האזרחית

לא מרגישה צורך לזה

אף פעם זה לא ממש ממש עניין אותי

זה היה יותר קטע חברתי

בשבוע שעבר קבעתי להיפגש עם ידיד שלא ראיתי הרבה זמן לקפה

והתאריך שקבענו היה 31-12

ואחרי יומיים הוא התקשר אלי כדי לבטל, בגלל שהם חוגגים את השנה האזרחית

היה לי מוזר כי אני לא מכירה אנשים שהם ישראלים שלא עלו מאיזשהו מקום שעושים מזה אירוע משפחתי חגיגי

אבל הוא אמר לי שהם  עשו מן מסורת כזאת של לעשות ארוחה משפחתית חגיגית בבית או במסעדה יחד עם הילדים

לא יודעת למה, אבל זה תמיד מוזר לי שאנשים מקדישים ממש ייחוד לתאריך הזה

גדלתי בבית שבו לא הייתה חשיבות לשנה האזרחית

החגים היהודיים תמיד היו יותר חשובים

ועל ה"סילווסטר" כמו שאוהבים לקרוא לזה בישראל

שמעתי בעיקר כשהייתי בחטיבה ובתיכון

שנת 2014 לא הייתה מדהימה

במיוחד בהתחשב בזה שגילינו שסבא שלי חלה בסרטן

סבתא שלי סיפרה לי שבמשך שנתיים שלוש הרופאה שלו התחננה בפניו שיעשה את הבדיקות לגילוי מוקדם

והוא אמר כל הזמן לא צריך

בסוף השבוע האחרון הוא שאל אותי כמה זמן יש לו עוד לחיות? ואם זה לפחות 5 שנים

אנחנו מקווים שהוא ישרוד את ה5 חודשים הבאים (למען הסר ספק, זו לא התשובה שאמרתי לו)

הסרטן מתפשט, משרד הבריאות לא מאשר לו שוב לקבל  אווסטין (זה הטיפול הביולוגי)

וכרגע הוא מקבל רק כימו בכדורים שזה לבדו פחות יעיל מהשילוב עם האווסטין

משרד הבריאות לא אוהב להשקיע כספים בקשישים חולי סרטן

הדבר הזה משפיע על כל המשפחה

המחלה הארורה הזאת, זה פשוט זוועה

אני חושבת שכל בן אדם בן 50 חייב ללכת להיבדק

מכל סוגי הסרטן זה אחד האלימים, זה שאתם ממש לא רוצים להיות חלק מהסטטיסטיקה שלו

רוב האנשים במחלקה האונקולוגית שם הם בני 40-60

השנה אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני לומדת ברצינות

אוטוטו סוף הסימסטר והעומס הלימודי מורגש מאוד

השילוב של לימודים ועבודה הוא מטורף, במיוחד שמשולבים בזה קורסים מתמטיים

לא בטוחה שזה היה נכון לקחת 2 קורסים שאחד מהם מתמטי בסימטר הראשון

אבל היו אילוצים כאלה ואחרים

יותר מזה בקורס בסטטיסטיקה שאני עושה, המרצה שהיא גם הרכזת של הקורס לא ממש  מסבירה את החומר

ואם לא הבנתם מה שכתוב בספר (שגם פה הוא רוב הזמן לא ממש ברור) אז לכו תשברו את הראש עם החומר הזה

זה מצב ממש מתסכל, ולקח לי חודש להבין שאם אני לא אעשה משהו אני אאבד את ההשקעה הזאת

לא קל לסגור פערים כאלה כשבקושי יש זמן, ועדיין, אני בדרך לשם

שוקלת לקחת מורה פרטי לזה רק כדי לסגור את החומר כמו שצריך

ואת הפינות שאני עדיין לא מבינה

גם בסימסטר הבא יהיו שני קורסים, אבל לפחות אף אחד מהם לא מתמטי

בעבודה יש עומס מטורף

המנהל שלי נכון לעכשיו נרגע

יש סברה שהוא התנהג ככה בגלל שאשתו בהריון, והוא לא ממש רצה ילד נוסף

לא יודעת כמה זה נכון, אבל לפחות בינתיים הוא נרגע

יש לי כמויות מטורפות של עבודה שאני לא יודעת איך ומתי אני אספיק לעשות את כל הדברים האלה

פרוייקט חדש שצפוי להיכנס תוך שבועיים שלושה

והכנות לקראתו

והמון דברים שמעולם לא עשיתי אותם שצריכים להתבצע עם deadline קרוב, קרוב מאוד

אני מקווה שזה לא יגלוש לתקופת המבחנים

זה מעניין אותי כל הדברים החדשים האלה

אבל העומס הגבוה מתיש

השילוב של עבודה ולימודים כרגע לא משאיר לי הרבה זמן לדברים אחרים

זו תקופה כזאת, וזה יעבור אני בטוחה

אני לא יודעת איך אנשים אחרים עושים את זה

אולי זה עניין של הרגל, עד שהמוח משחיז את עצמו והלימודים נעשים קלים יותר

לא, קלים זו לא המילה המתאימה, אבל יש יותר משמעת, וזה יותר קל לגשת לחומר ולתרגילים ולא הכל נראה כמו סינית

אני לא בטוחה שזה אמור להרגיש עמוס כמו שזה מרגיש לי היום

ואיך הייתה השנה שלכם?

או לפחות ככה לי זה הרגיש

לימודים
קובעת איתו כרגיל במקום הקבוע
הוא מאחר, לא טורח לעדכן אותי בכלל על האיחור

מתקשרת אליו לבדוק מה קורה - אומר לי שנתקע בעבודה

ביקשתי שיתקשר כשיצא משם

שעה התייבשתי בלחכות לו
לא שלנסוע ללימודים באוטובוס זה יותר טוב, אבל אני ממש לא אוהבת לחכות לאנשים. יש זמן סביר של כמה דקות ויש זמן לא סביר.

הוא נשאר בעבודה שלו עוד שעה אחרי שכולם כבר מזמן הלכו הבייתה להמשיך לעבוד, זה לא שהמעסיקים שלו מעריכים אותו על זה או משהו, הוא סתם נשאר עוד שעות בעבודה שלו במקום לפתח לו חיים משל עצמו.

אחרי שעה הוא סוף סוף טרח לצאת משם. התקשר אמר שלום וניתק. והוא חושב שזה מצחיק. התקשרתי אליו סינן אותי ככה כמה פעמים עד שהוא ענה לי. ביקש ממני לחכות במקום אחר כדי לחסוך את הסיבוב שהוא עושה בדרך כלל כדי לקחת אותי. סבבה.

מדברת איתו בזמן הנסיעה ואומרת לו שההתנהגות הזאת, שהוא מתקשר אומר שלום ביי ומנתק לא נעימה לי. לא פעם ראשונה שזה קורה.
ממשיך להתנהג בצורה מעצבנת כל הנסיעה וגם אחר כך. אני מעירה לו שלא נעים לי עם איך שהוא מדבר אלי ומעצבן אותי ואותו זה מצחיק. מצחיק אותו שאני מתעצבנת כמו איזה ילד. והוא ממשיך עם זה עד שמתחיל השיעור.

הוא כמובן לקח לעצמו שולחן לבד. אחרי שבשיעורים האחרונים הוא כל הזמן קיטר על זה שאין לו מספיק ספייס לשים את הדברים שלו על השולחן.
למרות שבכיתה רוב האנשים יושבים בזוגות ולא כל אחד תופס שולחן לבד.

אני אף פעם לא מביאה את הספרים לשיעורים הפרונטליים. פתאום הוא נזכר בזה ושאל אותי אם אני רוצה לשבת לידו.
אמרתי לו "רצית שולחן לבד לא? אני לא רוצה להפריע לספייס שלך"
וככה כל כמה דקות הוא שואל אותי אם אני רוצה לשבת לידו ואני מסרבת.

גם ככה המרצה הצנונית הזאת משעממת נורא והיא לא באמת מלמדת את החומר. היא מדברת את עצמה לדעת במקום ללמד אותנו את הדברים החשובים באמת. מדלגת על חלקים שלמים בחומר, לא מציגה לנו אותו בכלל למרות שהוא לא בהכרח קל להבנה. אני תמיד מסתכלת בשיעורים המוקלטים שהם הרבה יותר מקיפים ועוברים על חלק ניכר מהחומר אם לא על כולו

בהפסקה קר לי והוא נותן לי את המעיל שלו ואנחנו עושים סיבוב והוא מספר לי על קורות היום שלו ועל הצרות שלו וכו' (ככה הוא עושה תמיד בכל  פעם שאנחנו לומדים יחד).

הוא אמר לי שוב בואי לשבת איתי, אמרתי לו שאני לא רוצה להפריע לו, כי סוף סוף יש לו את הספייס שהוא רוצה.

אז מה אם אין לי את הספרים, אני במודע לא מביאה אותם (גם ככה אני חושבת שהשיעורים עם המרצה הצנונית הם בזבוז זמן)

חוזרים לשיעור כל אחד בשולחן לבד

בדרך חזרה הבייתה

באמצע הדרך היה שיר מזרחי ברדיו של זוהר ארגוב, לא שיר שאני אוהבת לשמוע

ביקשתי ממנו להעביר לתחנה אחרת, כי לא נעים לי לשמוע את השיר הזה

הוא שם את השיר על פול ווליום וחייך

ביקשתי שוב, הוא אמר לא

אמרתי לו שאני לא אוהבת את השיר הזה ולא נעים לי לשמוע אותו

והוא המשיך

ביקשתי ממנו שאם זה כל כך חשוב לו לשמוע את השיר שיוריד אותי, ישמע את השיר איך שהוא רוצה ואז נמשיך לנסוע

ואז הוא התעצבן עלי התהפך עלי לגמרי

אמר לי שאני חוצפנית שאני מבקשת ממנו באוטו שלו להעביר שירים רק כי לא מוצא חן בעיני,

ושאני לא שפויה שאני מבקשת ממנו דבר כזה

שעוד שנייה הייתי מנתקת את החגורה וקופצת מהדלת של האוטו

צרח עלי ממש במשך 20 דקות!

ועוד הוא אומר לי, "כשבאנו לכיתה לקחתי את השולחן שישבנו בו בהתחלה יחד וראיתי שאת לקחת שולחן אחר אבל לא התכוונתי שנשב כל אחד בנפרד"

זה אחרי שבשלושה שיעורים האחרונים הבן אדם מקטר לי על זה שלא נוח לו לשבת איתי באותו שולחן, שאין לו מספיק ספייס וכו'.

כשראיתי אותו לוקח שולחן אחר היה ברור לי שזה מה שהוא עושה.

וזה לא הגיוני לבקש מבן אדם שאני נוסעת ברכב שלו להחליף שיר ברדיו רק בגלל שאני לא אוהבת את השיר הזה

ועל זה שהוא לא רוצה להסיע אותי יותר

ואפילו שהתנצלתי בפניו, שלא התכוונתי לעצבן ולהכעיס אותו בצורה כזאת הוא אמר לי שהוא לא רוצה להקשיב לי והוא לא רוצה לדבר עכשיו

וכשהוא הוריד אותי ליד הבית, הוא אמר לי ביי ואפילו לא היה מוכן להסתכל לי בעיניים

רק אמר לי  עוד 2 דקות תפתחי לי את השער וגם שהתקשרתי אליו אחר כך כדי לוודא שהוא יצא הוא לא ענה לי

אני חושבת שקשה לי להשתחרר מהסיטואציה הזאת

את הפוסט כתבתי במקור אתמול, חצי ממנו כשהגעתי ללימודים וההתנהגות שלו עיצבנה אותי ואת החצי השני לאחר שהגעתי הבייתה

קמתי בבוקר עם הרגשה נוראית של בחילה, אני עדיין מרגישה כאילו מישהו פגע בי פיזית ונפשית

מעולם אף בן אדם לא צעק עלי ככה והעליב אותי ככה

על אחת כמה וכמה מישהו שהחשבתי כחבר קרוב

האינסטינקט הראשון שלי לגבי הלימודים הוא להפסיק להגיע כי לא יהיה לי איך לחזור הבייתה

הבחור יודע שאני לא סובלת את השיעורים האלה וחושבת שהם בזבוז זמן, הסיבה היחידה להגיע היא בגלל שהמרצה נותנת לנו רמזים איך פותרים את התרגילים של העבודות.

האופציה השניה היא כן להגיע, אבל לצאת מהשיעור שעה לפני שהוא נגמר כדי שאני אספיק להגיע לאוטובוס

מה שאומר שהוא יצטרך לסבול את הנוכחות שלי ואני את שלו, ובאמצע יהיה את דובי שסביר להניח לא ידע מה קרה בינו וביני ולא יבין את הנתק וגם לא את זה שאני אצא באמצע

בת דודה שלי חגגה בשבוע שעבר יום הולדת 7

דודה שלי (אחות של אמא שלי) מעולם לא חגגה לה יום הולדת בחיק המשפחה

גם השבוע כשהיא הזמינה את כולם לחגוג לילדה

זה היה יותר כדי שההורים שלי יראו את העיצוב שהיא עשתה לבית שלה ופחות בשביל הילדה

(היא נדנדה להורים שלי על זה שהמון זמן הם לא ביקרו אצלה, וזה נכון - כמה שנים טובות)

היא לא ממש הכינה אוכל או משהו, סתם נישנושים קלים (קרקרים בייגלה וכד')

אמא שלי וסבתא שלי הכינו אוכל קל כדי לקחת לשם

אחותי טרחה ואפתה עוגת שוקולד לילדה (יצא ממש יפה)

ואמא שלי קנתה לה מתנה

מאז שאני זוכרת את עצמי ימי הולדת במשפחה שלנו תמיד נחגגו בחיק המשפחה

(בנוסף לגן ואחר כך מסיבות יום הולדת שעושים עם ילדים מהבית ספר/שכבה)

אני לא נסעתי ליום הולדת של הילדה

יש לי 2 עבודות להגיש, ואין לי זמן אחר לעשות אותן

הבית של דודה שלי קטן, ולא יכול להכיל את כל המשפחה (שאנחנו כולם יחד 10 אנשים)

הוא לא חם נעים ומזמין אנשים לשבת ולהיות בו (עם כל הכבוד לעיצוב פאנג שוואי)

ועצם זה שאנשים אחרים צריכים לטרוח להכין ולהביא דברים זה בכלל הזוי ברמות

זה מוזר לדעתי שהילדה מעולם לא חגגה יום הולדת עם המשפחה

ועכשיו כשהיא בכיתה א' אמא שלה אפילו לא טורחת לעשות לה יום הולדת עם החברות מהבית ספר או מהשכונה

איזו ילדות מוזרה יש לה

כשההורים שלי חזרו בערב הבייתה, אבא  שלי סיפר לי שהילדה בכלל לא יצאה מהחדר שלה

כולם היו בסלון, עם אוכל, ממתקים ועוגה והיא הסתגרה בחדר שלה

היא לבד, וגם את המתנות שקנו לה היא לקחה לחדר

ומדובר על המשפחה הכי קרובה

אמא שלי - דודה שלה ואבא שלי

סבא וסבתא

אחי ואחותי

אלה אנשים שהיא פוגשת כמעט כל שבת

לא שונה מאיך שהיא מתנהגת כשהיא באה אלינו אגב, רק שאז אין לה חדר משלה לברוח אליו

לאבא שלי זה מאוד צורם

אני כבר התרגלתי לזה שההתנהגות שלה מוזרה

ואין מה לעשות, אנחנו לא נוכל לשנות את זה

זה החינוך שהיא קיבלה בבית וככה היא מתנהגת

אמא שלי אומרת על כל בן אדם שהוא לא נורמלי לדעתה שהוא חולה נפש

(משפטים כמו "אנחנו מוקפים בחולי נפש לא מאובחנים" אצלה זה משהו דיי סטנדרטי)

וככה היא גם אומרת על אחותה, שהיא חולת נפש בהתנהגות שלה

זה לא רק עם הילדה שלה, זה גם עם סבא שלי

היא (דודה שלי) מפוחדת למוות מהידיעה שהוא כבר לא יחייה לנצח

אף אחד כמובן לא יודע כמה עוד נשאר לו, אבל הסטטיסטיקה לא בדיוק מעודדת

סבא שלי מממן את דודה שלי שנים, הוא בעצמו סיפר לי ובעצם לכולם הוא כבר לא מסתיר

היא לא יודעת להתנהל כלכלית, לא יודעת לחסוך כסף, מוציאה כסף על שטויות

או איך שסבא שלי הגדיר את זה "הכסף נוזל לה מבין האצבעות"

היא מרוויחה כפול מההורים שלי וזה לא מספיק לה

זה לא רק כסף זה כל החיים שלה

היא בן אדם לא מסודר ולא מאורגן, תמיד הייתה ככה

רק כשהיא הייתה רווקה זה היה עוד בסדר כי זה לא פגע באף אחד חוץ מעצמה

היום יש לה ילדה וההתנהגות הזאת משפיעה גם עליה

זה לא בכוונה, אבל היא לא מנסה אפילו ללמוד שיש דרך אחרת

ואמא שלי טוענת שהיא לא יכולה להשתנות

אני חושבת שבכל גיל אפשר להשתנות, אבל זה עניין של רצון (לשנות/להשתפר)

אני שמחה שההורים שלי התנהגו אחרת איתנו הילדים שלהם

קודם כל כי זכינו לסבא וסבתא משני הצדדים

כאלה שהיוו ועדיין מהווים מקום חשוב בחיים שלנו (הוריו של אבי נפטרו כבר)

קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי הנוכחות שלהם שם

וכשאחיי ואני היינו ילדים, סבא וסבתא שלי (ההורים של אמא) היו הרבה יותר צעירים

והם היו באים אלינו ומטיילים איתנו ועושים דברים

ההורים שלי איפשרו להם את זה, ואנחנו בתור הילדים שלהם זכינו