כי משולבת זו דרך חיים
|
כינוי:
משולבת:) גיל: 19
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2008
האדישות תהרוג אותנו
(שיר)
זה התחיל לפני כשבוע. שני פיגועים באיזור ירושלים. אמנם לא המחבלים המתאבדים שהורגלנו בהם אבל מחבל זה מחבל ואזרח או חייל שמת מסכין או יריית אקדח הוא קדוש מעונה בדיוק כמו אחד שמת בקו 5.
אני חושבת שאולי זה צויין איי שם בנבכי העיתון, בין ספין לספין, בין אהוד לאהוד.
אתם יודעים? אני משתגעת מהמדינה הזאת לפעמים. פשוט משתגעת לגמרי.
נכנסנו היום מאור ואני בשערי רכבת ישראל, הוא הוציא ת.ז כדי שלא נאלץ לפתוח את התיק וכשעברנו דרך גלאי המתכות אמרתי למאבטח בכניסה בציניות; "יש לך מזל שאנחנו לא מחבלים"
הוא חייך בהתחלה, כמו בבדיחות שואה, אנחנו כבר לא עושים פרצוף מתחסד. אנחנו צוחקים. יהודים תמיד התמודדו ככה עם הצרות שלהם. הומור שחור.
פתאום נדלק לו מין ניצוץ בעיניים. הוא נזכר.
כמובן כמו תמיד ניחונתי ברמות של חוסר טקט שלא ייאומנו, הפעם אפילו לא בידיעה.
"אל תצחקו" הוא אמר לנו, "היה היום פיגוע בדימונה"
באותו רגע נמחק לי החיוך הסרקסטי מהפרצוף מאותה הבדיחה הלא מצחיקה גם כך שלי.
"פיגוע בדימונה?! אני ממש מקווה שאתה ציני"
"לא, באמת. היה פיגוע בדימונה. 3 הרוגים, 9 פצועים"
"אתה בטוח? בדימונה? אתה ממש בטוח שאתה לא עובד עליי?"
והוא לא עבד עליי. נראה לי שהבנתי כבר מהרגע שנמחק לו החיוך מהפרצוף.
מכיוון שהיה לנו עוד זמן נכבד לחכות לרכבת, התיישבנו מול צג הטלוויזיה בתקווה לשמוע משהו.
נדהמתי לגלות שבמקום השידורים אליהם אני לצערי רגילה מלפני כמה שנים, של אלפי פרשנים משדרים תמונות חיות ובלעדיות מהשטח (נו אלה שצילמו פעם אחת וחוזרים עליהם במהלך כל השידור הדרמטי כדי שאנשים שהיו בצורה הגרוטסקית ביותר של המובן במקום הנכון בזמן הנכון ייזכו לסכום הנכון של כסף בעבור התמונות שצילמו (כאילו זה לא יהיה באוגריש יומיים אחר כך)) היה...היה אודטה! תחליף האופרה המסכן הביט אליי בחיוך מזוייף מכל המסכים באיזור מדבר על עיוורון צבעים.
אני לא חושבת שראו את זה עליי, אבל כל כך כעסתי. נאצלנו לחכות כדקה על מנת ששורת החדשות הנעות למטה ייסיימו לדון באהודים למיניהם וייתנו לנו מין דיווח זעיר על המצב בשטח ועל מה קרה ואיך ומי מתי ולמה.
המאבטח ברכבת הגזים תודה לאל. פחות שני הרוגים מהמספר שנתן. אבל מספיק פצועים (המונח "פצוע קל" כבר מזמן לא מבלבל אותי) ופצוע קשה.
הנה חזרנו לתקופה שככל כך שנאתי וכמעט התחלתי לשכוח. כמעט הפסקתי לפחד כשאני נוסעת באוטובוס. אני כמעט שלא יורדת מהם יותר ובטח לא מתקשרת לאנשים בפאניקה כשאני בטוחה שהאוטובוס עלו הם עלו הולך להתפוצץ.
מה שכל כך הרס אותי זה כמה מהר זה עבר. ובעצם, האם בכלל התחיל? כל הבאז התקשורתי שבדרך כלל יש סביב פיגועים. הפסקה של הדרבי הזה שכל כך חיכינו לו או של הסרט עם בראד פיט בדיוק כשהתחיל האקשן. נהיינו אפאטיים. אדישים לגמרי.
במקום לדווח על זה בחדשות של הצהריים כאירוע המרכזי קיבלתי נאום זיבולי שכל של אולמרט לחבריו בעלי המושבים המרופדים.
מסתבר שזה חשוב יותר.
אני לא יכולה להבין את זה. נהרגה שם אישה. קמה בבוקר לעבודה, ירדה אולי לקנות כריך ונרצחה בפיגוע טרור. האם, אפילו רק מפאת כבוד לאותה האישה שמתה עקב השתייכותה לעם הזה, למדינה הזאת. לא מגיע לה ולאירוע לפחות איזו רבע שעה נזעמת של דיווח?
ובעצם. זה התחיל לפני הפיגוע של שבוע שעבר. האם אני באמת צריכה לכתוב?
שדרות, שדרות ועוד פעם שדרות.
האנשים האלה סופגים רקטות מדי יום ואותנו מעניינות האנחות של הטניסאית הרוסיה.
מה קרה לנו?
לעזאזל. אני הולכת לקרוא על החברה הישראלית הלא פחות דפוקה של 1973.
הציונות מתה. אל תתפלאו אחר כך שמיטב הנוער חולם על עזיבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
