יש סרטים כאלה של מוטיבציה, אני לא מתכוון לכאלה של הדרכה אלא סרטים

רגילים, למשל של ספורט או דרמה שמציגים סוג של מאבק או גיבור שצריך

לעבור דרך מסויימת כדי להשיג את המטרה שלו, הדרך ממלאת בד"כ את כל הסרט

עם כל הקשיים, ההצלחות הקטנות שבדרך, ורק בסוף בסוף.. המטרה מושגת..

בהוליווד יודעים בד"כ איך לרגש אותך לאללה בסרטים כאלה, זה לא רק הסיפור

זה גם המוסיקה בקטעים החזקים, לא צריך אפקטים בשביל זה..

למשל עכשיו היה סרט עם מארק וולברג, שמגלם שחקן פוטבול חובבן, מאלה

שמככבים בשכונה, המנסה את מזלו במבחנים לקבוצה מקצוענית..

סרט צנוע אבל עשוי היטב, מבוסס על שחקן אמיתי שעשה את מה שאף אחד לא ציפה,

ובסוף בא לך ממש להיות אחד מהקהל שמריע וצועק ומתרגש מהניצחון.

סרטים מהסגנון הזה גורמים לך נורא לקום עכשיו, לתפוס כדור ולהתחיל לרוץ,

מי שמסתכל קצת יותר קדימה, סרטים כאלה נותנים לו כח, השראה, המון נק' למחשבה.

לאחרונה, אני לא יודע אם זה כבר מתמשך חודש או יותר, אני ממש חסר מוטיבציה..

זה מתבטא בכך שיש לי המון תוכניות לעשות כל מיני דברים אבל שום אנרגיה להוציא

לפועל..

בקושי יש לי כח לקום בבוקר..

בבית כנסת כבר לא זוכרים אותי בשחרית, אלא אם זה שבת (מנחה וערבית אני עושה

בעבודה), אני מאחר כמעט כל בוקר, ועל אף שאני מחפה על זה בכך שאני נשאר עד

מאוחר יותר, זה עדיין לא נראה טוב, וגם אני לא אוהב את זה.

אני לא אוהב את זה שאני מתעורר ב6 ורבע או 6 וחצי ונשאר לישון עוד קצת ועוד קצת..

ואז פתאום 8 וחצי.. וגם אז אני בקושי מזיז את עצמי..

כשאני מגיע לעבודה אני מתאפס ועובד והמצב רוח משתנה, בד"כ, ויש צחוקים (זה כלכך

טוב לי שיש לי ר"צ כמו עדי, אחת שצוחקת המון , זה עוזר לי לעבור את היום,, כאלה

בוסים/שותפים לעבודה אני צריך.. שאני יכול להוציא את השטוניק שבי החוצא, זה משחרר

ואני מרגיש שאני עובד יותר טוב..), אבל אז מגיע הערב, ואני אומר לעצמי כל בוקר הערב

אני אעשה ככה וככה ואלך לישון מוקדם ואקום מוקדם ויהיה לי סדר.. אבל לרוב זה

פשוט לא הולך.

אני מנסה לתת לעצמי מטרות ולעמוד בהן, לא תמיד בהצלחה..

לא יודע לאיפה נעלמה לי האנרגיה..

כאילו אין לי סיבה טובה לקום בבוקר או בכלל להעביר הילוך מניוטראל לראשון או שני

עד שזו הדקה ה99 ואני חייב חייב..

הייתי בשבוע הספר שבוע שעבר, אני משתדל מאוד לא לפספס אף שנה, ואני יודע שיש

מלא מבצעים ברשתות וזה, אבל בחנות זה לא אותו דבר כמו בשבוע הספר, לפחות בת"א

זה תמיד מרגש אותי כל פעם מחדש, הגודל, הכמות, מלא אנשים, כמו פסטיבל ספרים כזה :)

הפעם לא הצלחתי לתפוס את אורי פינק, אבל קניתי זבנג חדש, ועוד 2 ספרים לקריאה ועוד 2

על פרשות השבוע של "הבן איש חי" - סה"כ 5, יחסית צנוע לעומת שנה שעברה.

מצד שני הפכתי רעב יחסית מוקדם ובשלב כלשהו הרגשתי שאני מאבד שיקול דעת, אז

העדפתי לסיים ולא להמשיך פן אקנה עוד שתיים שלושה ספרים סתם מתוך התלהבות.

לאחר מכן אספתי את אנה והלכנו לאכול משו ואז החזרתי אותה הביתה..

תכננתי שביום שישי בבוקר נלך לארוחת בוקר, אבל שוב, התעוררתי מוקדם, או יותר נכון

לומר שבקושי ישנתי בלילה, ולא תפקדתי בבוקר, לא הצלחתי לקום מהמיטה, השעות נקפו,

ובסוף ויתרתי על זה.. ואז היא התקשרה מאוכזבת שלא הלכנו, וגם בגלל ערקודם שהיה עבורה

מעיק.

אתמול הייתי בגלידה עם חווה ודקלה..

היום, אחרי יומיים קשים בעבודה, לקראת גירסה שאמורה לעלות מחר, הלכתי עם דקלה לקפה

ארומה, צחקנו, עשינו שטויות.. היה כייף :)

כל פעם מחדש אני נהנה מזה שהיא מטורפת ושרוטה כמוני  - אין הרבה אנשים שאני נהנה

ללכת עם השטותניקיות שלי רחוק יותר בחברתם.

אני רוצה לחזור ליצור דברים, לצייר, לכתוב..

כנראה בשביל זה אנשים שמתעסקים בדברים האלה באופן "מקצועי" יותר  לוקחים לעצמם את

הזמן ותקופה ארוכה לא ממש עושים הרבה אבל הם יודעים שעוד רגע פתאום יקרה משו

שיפתח את הדלת הנכונה והמוזה תבוא להם והם יהיו שם לתפוס אותה ולעשות את זה..

המוזה נוחתת עלי לא מעט רק שאני אף פעם לא פנוי לעשות עם זה משו..

אני צריך סדר עדיפויות..

או יותר נכון סדר עדיפויות  אחר - יותר חכם.

ומוטיבציה.. אני חייב למצוא את המתג הזה אצלי ולהרים אותו..