יש ימים כאלה שאתה פתאום מבין מה אתה צריך לעשות.. 

אבל אתה יודע שאין לך אומץ לעשות אותם..

ואתה יודע שהרגע הזה יגיע... ואז יעבור.. 

ואתה שוב תגיד לעצמך שבעצם לא צריך והם כבר מבינים או יודעים...

אבל עמוק בפנים אתה יודע שאתה חייב להתגבר על זה לפני שיהיה 

מאוחר ואז תתעורר יום אחד ותצטער באמת..

יש ימים של שלווה שאתה חושב שעכשיו זה הזמן להנות או לנוח או 

לספוג את הנעים הזה.. 

זה בדיוק הפוך.. עכשיו זה הזמן לעבוד ומהר.. לתפוס כמה שיותר

מהשלווה הזו... לאגור.. לאסוף ולקבץ ולשמור בצד..

כי כשיגיעו ימים אחרים..

הדבר היחיד שיעניק לך מעט נחמה... זה מאגר השלווה הזה..

להתרפק על מה שהיה.. לנסות לטעום.. להריח.. כמעט לחוש..

ברגעים כאלה, נדמה לי כאילו החיים הם מאבק בלתי פוסק בין 

הריק הזה, שכמו חור שחור מאיים לבלוע כל סוג של רעש או אור

או פעילות או תזוזה, לבין ה'מלא' החמקני הזה.. 

לעיתים נדמה לי עד זרה, כי הריק מנצח.. או לפחות מוביל באופן

בולט בנקודות.

אלוקים שבשמיים, 

אנא ממך..

תן לי את הכח לעשות את כל מה שתמיד נמנעתי ממנו..

תן לי הדעת להבין עד למעשים בפעול את הצעדים הנכונים..

אני מאמין מאוד, אבל כשאני חש לבדי מול הריק..

אני מרגיש כאילו הכל על בלימה..