קרה הרבה בשבועיים האחרונים..

אבל העיקרי והכואב ביותר מבניהם... או בכלל בשנה האחרונה..

סבתא שלי נפטרה :(

לפני שבוע ויום

בראשון שעבר אישפזו אותה בתל השומר

בשלישי בצהריים ליבה פסק מלפעום.

הנחמה היחידה היא שזה היה מהיר וללא הרבה סבל.

בת 85 במותה (כשב30 ימלאו לה 86).

ביום ראשון שעבר היתה אמורה לנסוע עם אמא לרופא שיניים, לבשה סוודר אדום חדש

והיתה במצב רוח טוב.

אמא סייעה לה לצאת מהחדר כשלפתע תקפו אותה כאבים קשים בכל הגוף, אמא 

ניסתה להרגיע אותה, ופתאום היא קולטת שצד ימין של הגוף פתאום מאבד כח..

היא השכיבה אותה על המיטה וביקשה שתבטא את שמה.. 

קיבלה חזרה כל מיני הברות וקולות .. 

הבינה שזה ארוע מוחי.

לחצה על לחצן המצוקה והתקשרה לדודה שלי ודוד שלי שיבואו מהר..

פחדה להישאר לבדה..

האמבולנס הגיע תוך 15 דקות, ובבדיקה בהמשך התברר שזה אכן ארוע מוחי.

בגדול יש שני סוגים של ארוע מוחי:

כזה שנוצר עקב הפרעה בהספקת הדם בגלל קריש דם שזה נחשב לקל יותר

וכזה שנוצר עקב שטף דם/דליפה של דם עקב עורק שהתפוצץ..

לסבתא שלי היה את המקרה החמור יותר

בדיקת ה-MRI הראתה שמדובר בשטף דם חזק במוח..

ביום הראשון היא עוד הגיבה איכשהו אולם איבדה את יכולת הדיבור והזזת צד ימין

של הגוף, ולמחרת איבדה את ההכרה..

כמעט כל המשפחה הספיקה לבוא לראות אותה חוץ מדודה אחת שלא הספיקה כי

היתה אמורה להגיע מחול, ועוד בן דודה שלי שהיתה בטיול בתאילנד ולא הצליח 

להקדים את הטיסה..  אפילו להלוויה הוא לא הצליח להגיע :/

ביום שלישי בבוקר אמא של סיפרה לי שהיא חזרה להגיב, אבל הרופאים אמרו שגם אם

תצא מזה.. אין לדעת איך זה יהיה.. כלומר נזק גדול יש.. רק לא ידוע עדיין כמה גדול.

במהלך אותם ימים היינו במהלך ביצוע חזרה גנרלית להסבה גדולה אצל לקוח גדול שלנו

כך שהייתי שם רוב הזמן, אבל עדכנתי את הבוס שלי במצב, והוא אמר לי שאצא מתי שצריך.

ואז..

ביום שלישי... הכל נגמר :(

אמא הודיעה לי בטלפון כשהייתי בדרך חזור למשרד באמצע פקק..

בקושי הצלחתי להמשיך בנסיעה.

בערב כולם באו אליה הביתה כדי להכין לקראת השבעה..

זה היה ממש ממש עצוב!

להיות אצלה בבית בלעדיה..

לא נתפס

עדיין לא נתפס שלי

סבתא פלורי איננה..

לא תהיה איתנו יותר בשבתות..

מאז שסבא נפטר לפני בערך 7 שנים היא כל שבת אצל אח/אחות אחר..

יום רביעי וחמישי נשארתי עם המשפחה - הבוס הודיע לי שאקח כמה זמן שצריך..

ממש יפה מצידו.

את חמישי בבוקר ביליתי עם מור.. הייתי חייב להתאוורר קצת בבוקר..

נסענו לארוחת בוקר ואח"כ עזרתי לה בקניות.

זה ממש שימח אותה.

בשבעה של סבא היה אחרת... 

האוירה היתה שונה..

גם פה כולם כולם באו לעזור והבית לרוב היה מלא אנשים.. מנחמים ומנוחמים..

אבל משהו באויר..

לא יודע איך להסביר..

כאילו אנשים שבאו לעזור, עשו את זה בחלקם כדי להראות שהם שם..

אחרת למה להם להתלונן שאחרים לא עוזרים או לא עושים מספיק לדעתם?

אם אתה רוצה לתת מעצמך אז תיתן בלי קשר מה אחרים עושים.

זה ה-אני מאמין שלי.

בכל אופן,

לא היה שבוע קל..

בימים האחרונים הגיעו גם חברים שלי לנחם.. אנה, רועי, דקלה ואמא שלה, חן..

שמחתי מאוד שבאו.

התחלתי להתאמן עם מאמן אישי שמגיע אלי הביתה אבל נאלצתי לבטל שני אימונים.

הוא ביקש ממני לכתוב כל מה שאני אוכל במשך חודש והוא ייבדוק וייתן הארות/הערות.

ביום שני עשו סעודה גדולה בבית כנסת והיו הרבה רבנים שדרשו ודיברו גם על סבא,

כי אותו באמת הכירו וזוכרים אותו עד היום.. דמות בלתי נשכחת בבית כנסת שלנו.

אתמול קמו מהשבעה..

בלוויה הייתי בין נושאי האלונקה... ולא האמנתי שאני עוזר לסחוב את הגוף שפעם

הכיל את האישיות הזו שכולנו אהבנו.

היה ממש קשה לראות את הבנים שלה - דודים שלי - אומרים קדיש..

דנה נשאה דברים.. לא יודע איך היא הצליחה לדבר.

במשפחה החליטו שאת השבתות בחודש הקרוב נעשה יחד אצלה בבית כדי לשמח אותה

ולהראות לה שאנחנו נשארים יחד אפילו שהיא וסבא לא כאן.

תחלס.. אני מניח שיהיה קשה לשמור על האחידות הזו עכשיו כשלא יהיה בית אחד

כביכול נייטרלי כזה.. 

אנחנו תמיד שמחים לארח אצלנו... 

אבל ..

בבית של סבתא.. 

זה פשוט משהו אחר.

זה כמו מושג בפני עצמו.

מסוג האנשים ששייכים לדור הולך ונעלם.

עכשיו זה נראה לי כלכך סימבולי שבחתונה של קרן לפני חודש בערך עשינו איתה תמונה

כמעט כל הנכדים, והיא היתה ממש שמחה בתמונה הזו.

סבתוש..

מה נעשה בלעדיך? :(

נתגעגע אליך מאוד!!

לא נשכח אותך לעולם!