הזמן: צהרי יום חמישי..

המיקום: צפון תל אביב הישנה..

הארוע לשמו התכנסנו: ארוחת צהריים אצל מנהל המחלקה

ארוחה חלבית, חביתות, גבינות, בורקסים, פיתות, לחמים, ג'בטות

כל מיני סוגי שתיה ומיצים, סלטים ועוד..

המנהל מבקש את תשומת הלב לכמה דקות לומר כמה דברים..

מחלקים שוברי מתנה כאות הערכה לפועלם של מספר עובדים.. 

ואז..

אחרון חביב..

הוא פתאום מתקרב לשולחן שלי..

אני כבר לא זוכר מה הוא אמר..

רק שחשבתי לעצמי.. "אני?.. לאאא.. אין מצב.."

אז זהו.. שכן..

צחקתי ממבוכה..

בעיקר על פועלי אצל אחד הלקוחות..

בתקופה האחרונה אני נמצא יותר שם מאשר במשרד

אני לא ממש אוהב להיות שם.. 

מכל מיני סיבות..

בעיקר סוג האוכלוסיה.. 

צורת החשיבה..

וכו..

קשה שם.

אז כן זה מחמיא :)

ויש מצב שהייתי שמח יותר אילולא המצב הנפשי שאני שרוי בו..

הניתוק הזה .. קשה לי כלכך

הכל אפור

חסר טעם

חסר תחושה

שום דבר לא נוגע בי

הלוואי והיה אפשר לכבות את הרגשות..

ולו לזמן קצר..

טוב.. אני נאלץ לסיים את הפוסט

נוסעים להתקנה..

בהצלחה.