יום אחד..

שעל פניו נראה רגיל וחסר משמעות מיוחדת,

נכנסת לך ציפור יפיפה דרך החלון... 

נוצות צחורות וצבעוניות

מימיך לא ראיתי כזו.

אתה כלכך מתלהב

סוגר את החלון

נותן לה להתעופף בחדר מפה לשם,

משם לפה..

אם יש לך מזל

אולי היא אפילו תשב לך על היד

אבל אתה יודע שהיא רוצה לצאת

היא לא באמת רוצה להישאר

אתה שמח לראות אותה מתעופפת

לדרכה

אבל עכשיו

המקום שאתה חי בו

נעשה חד גוני וריק..

כשהיא איננה.

בהתחלה הפרי הוא בוסר

ועל כן לרוב הוא נחבא אל העלים

ואם תתעקש, אף טעמו אינו נעים.

בהמשך, אט אט, חלים בו שינויים

צבע נזרק בלחיים

פנימיותו משתבחת.

ואז הוא בשל, מוכן לקטיף

מהם רכים, מהם קשים

צבעם עז, בשרם טעים

האם יש שלב נוסף?

כזה שאף אחד אינו מזכיר?

אם לא תקטוף ותאכל

אם לא תעשה בו שימוש כלל

או אז, ייפול וירקב

בזוי מכל אחיו.

יש ימים כאלה שאתה פתאום מבין מה אתה צריך לעשות.. 

אבל אתה יודע שאין לך אומץ לעשות אותם..

ואתה יודע שהרגע הזה יגיע... ואז יעבור.. 

ואתה שוב תגיד לעצמך שבעצם לא צריך והם כבר מבינים או יודעים...

אבל עמוק בפנים אתה יודע שאתה חייב להתגבר על זה לפני שיהיה 

מאוחר ואז תתעורר יום אחד ותצטער באמת..

יש ימים של שלווה שאתה חושב שעכשיו זה הזמן להנות או לנוח או 

לספוג את הנעים הזה.. 

זה בדיוק הפוך.. עכשיו זה הזמן לעבוד ומהר.. לתפוס כמה שיותר

מהשלווה הזו... לאגור.. לאסוף ולקבץ ולשמור בצד..

כי כשיגיעו ימים אחרים..

הדבר היחיד שיעניק לך מעט נחמה... זה מאגר השלווה הזה..

להתרפק על מה שהיה.. לנסות לטעום.. להריח.. כמעט לחוש..

ברגעים כאלה, נדמה לי כאילו החיים הם מאבק בלתי פוסק בין 

הריק הזה, שכמו חור שחור מאיים לבלוע כל סוג של רעש או אור

או פעילות או תזוזה, לבין ה'מלא' החמקני הזה.. 

לעיתים נדמה לי עד זרה, כי הריק מנצח.. או לפחות מוביל באופן

בולט בנקודות.

אלוקים שבשמיים, 

אנא ממך..

תן לי את הכח לעשות את כל מה שתמיד נמנעתי ממנו..

תן לי הדעת להבין עד למעשים בפעול את הצעדים הנכונים..

אני מאמין מאוד, אבל כשאני חש לבדי מול הריק..

אני מרגיש כאילו הכל על בלימה..

זה קרה לי בעבר מספר פעמים.. זה עדיין קורה לי מדי פעם..

כאילו להזכיר לי.. שלא אשכח... שכך הם פני הדברים..

אלוקים מראה לי דברים ש(כנראה) לעולם לא אשיג/אגיע אליהם..

סוג של ה"ארץ המובטחת" שלעולם לא תוכל להיכנס אליה.. לראותה בלבד..

לפעמים.. זה כלכך מתסכל... :/

סיימתי היום לקרוא את "לשרוד עם זאבים" של מישה דפונסקה - ספר חזק!

לתאר את זה כספר שואה - ממש יעשה עוול לספר הזה..

השואה היא אומנם תמונת הרקע.. אבל היא נשארת שם.. ברקע.. רקע מטושטש כזה.. שמידי

פעם אנחנו מקבלים הצצה אליו תוך כדי העלילה - אבל הוא ממש לא העיקר..

העיקר, זו ילדה קטנה שהחיים זורקים אותה לתוך סוג של משחק פוקר אכזרי כשבסוף מחולקים

לה הקלפים הכי גרועים - והיא צריכה להתמודד עכשיו..

וההתמודדות שלה מתוארת לעיתים בפרטי פרטים, ולעיתים בנונשלנטיות שכזו.. שנראה לך

כאילו זה ברור שכך זה צריך להיות..

זה לא ספר ארוך..

לעיתים הוא מזכיר לי את הסרט של בניני.. החיים יפים.. וזה בא לידי ביטוי ע"י הנסיונות

להתעלם מהחיים הסובבים אותה או לברוח מהם - מהמציאות המרה והנוראית ומהאנשים שגורמים

לה להיות כזו.

זהו גם סיפור על ילדה שמנסה לחשוב מחוץ לקופסא.. ולעיתים זה מפחיד את שאר האנשים

שמרכיבים את העלילה, והם מנסים להחזיר אותה חזרה  לתוך הריבוע.. לקבע אותה.

ממליץ.

אני אהבתי.

נ.ב

שיחקתי היום ב-Wii לראשונה ו..מ-ז-ה נהנתי! :)

אני חייב להשיג כזה.