כשהתיישבה לידי, לא ייחסתי לנוכחותה חשיבות. מקום הישיבה שלי היה קרוב לחדר שירותים, לכן חשבתי שהיא מהממתינים בתור. שילבתי את ידיי בחיקי ושקעתי בחשרת העננים ששטו והתנפצו, נפרדו, התעכבו ושינו צורה סביב גופו האדיר של המטוס.

"פעם ראשונה שלך בקליפורניה?" שאלה.

"לא," חייכתי, "אני חוזר הביתה אל אשתי ואל ילדיי, אבל אני ישראלי ואני לא מחפש סקס."

מאחור יותר, כשאהיה עטוף בחיבוקה של אנג'לינה, אבעט בעצמי ואמלמל שגברברי העולם צריכים לזרוק אותי ממועדון הגבריות על הדרך בה אני מתחיל שיחות עם נשים. אבל שם, במטוס, רפוי שרירים וארוג בזיכרונות דקים של התרחשויות אחרונות, לא הרגשתי שאמרתי דבר-מה לא במקום.

"אתה לא נראה כמישהו שמחפש סקס," חייכה אלי חזרה, "אתה נראה כמישהו שזקוק לחברה."

היא אמרה שאני "קודר", אני תיקנתי אותה ל"מהורהר". היא סיפרה שהיא גרה בלוס אנג'לס ושהיא רווקה, אני סיפרתי שאני ה"גורוני" של אשתי והחמאתי לה על השמלה, אותה כיניתי "יפנית" בגלל הדפסי פריחת עץ הדובדבן ובגלל הבד המבריק קמעה.

אחרי שאספנו את המזוודות, ישבנו על הספסל מחוץ לשדה התעופה. הערב נסוג מפני הפנסים המחוּפים שהתווּ אור על המדרכה ועל תנועת-תמיד של בני אדם שהתרוצצו אילך ואילך לעינינו. היא הקשיבה לכל מה שסיפרתי, למרות שלא אמרתי הרבה, וכשעקבתי בעיניי אחר חמוקי גופה ואחר תנועת כתפיה הזקופות כשהגתה מילים בפִּכּוּי בו נהגים חלומות, לא הסיטה את מבטה. היה בה משהו מוכר, משהו מרגיע ושליו, משהו מקבל בניחוח של בית על כל פינותיו השקטות והסופגות את נשימות דייריו. נדף ממנה ניחוח האדמה, רווית הזיכרונות, שהשארתי מאחור.

הזמן נמתח סביבנו באיטיות, אך טרם מיצה את עצמו, מבלי לקום, סימנתי למונית. בזמן שהנהג הניח את המזוודה בתא המטען, היא הסתובבה אלי, וממוללת קפל בד שיצרה באצבעותיה על שמלתה, ביקשה שארשום את המייל שלה.

"לכי," הנעתי את שפתיי ללא קול, מחניק בי את העצבות הקטנה והמתקתקה שלפתה לרגע את גרוני.

"תודה שאתה חבר שלי," היו מילותיה האחרונות.

ירח חיוור נגה ממרחקים ורוח נינוחה טיילה בין הצמרות. כלוא בתוך מראה שמלתה היפנית שליפפה את גופה ואגב תנודות קצביות של ירכיה נעה בגלים של פריחת דובדבן, המשכתי לשבת על הספסל גם אחרי שטרקה את הדלת ולנצח קטן אחרי שנסעה. ורק כאשר שאפתי במלוא ריאותיי את ניחוחו החריף של הלילה והרגשתי על לשוני את מרירותו, קמתי ועצרתי מונית.

"איך קוראים לה?" שאלה אנג' ונלחצה אל לחיי הדוקרנית.

"אנג'לינה." השבתי מתוך שיכרון מעמקים של מי שצלל זמן רב מדי בתשוקה.

"אתה משוגע, אליפל," צחקה, "זה לא יכול להיות."

"אני לא זוכר את שמה, אבל נדמה לי שקראתי לה בשמך והיא לא תיקנה."

אחרי שהתעוררתי משינה אלימה ומקוטעת, חיפשתי את המייל שלה בנייד, הוא היה רשום תחת השם ריבקה ס'. שלחתי לה מכתב תודה קצר על הזמן שהקדישה לי והוספתי התעניינות מנומסת בשלומה. בתשובה קיבלתי תלוש מתנה לרכישת שש כיפות סרוגות. "תמיד נשמח לעמוד לרשותך ואל תשכח להודות לריבקה ס' על המתנה", נכתב בסיפא של המייל.

"איך זה שמכל האנשים בעולם דווקא אני קיבלתי במתנה סט של כיפות?" מלמלתי בפיזור דעת בזמן שהראיתי לאנג' את תשובתה של ריבקה, "אני הלא מאמין באלוהים!"

"בינתיים, אליפל," קבעה והעתיקה את מספר התלוש, "אאסוף אותן בשבילך."

***

יש לי איתכם שבוע אחד בלבד. עודני עומד מאחורי הטענה שזאת השנה הכי שלווה ומפויסת שהייתה לי מאז 2001. ואתם חלק בלתי נפרד ממנה. תתמודדו.