RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
מכים, ספור אהבה
איך היתה הדרשה, הוא שואל אותה כשהוא מתמרן בזהירות את המכונית בין נחשולי התנועה. היא שותקת לרגע, מביטה בו באהבה ועונה לו שהיתה הרצאה משגעת, האנשים היו מהופנטים ובית הכנסת היה שלו, נתון בכיסו הקטן. היא יודעת שהוא יודע, אבל יודעת גם יודעת את הצורך שלו בחיזוקים, והיא מעניקה אותם בשפע, בשמחה.
הוא האיש שלה, או כמו שהיא קוראת לו בחיבה – הרבי הפרטי שלה. מזה שלושים שנה הוא משמש כרב הקהילה, כריזמטי ומקסים, שמצליח שוב ושוב לסחוף את האנשים בהרצאותיו. לא אחת הוא מדהים אותם בידע העשיר שצבר הן מימיו כבוגר אחת האוניברסיטאות היוקרתיות והן מהיותו תלמיד חכם ומבריק שחבש לא מעט שנים את ספסלי הישיבה הגבוהה בניו-יורק ובישראל. עילוי נדיר, גמרו עליו הלל ראשי הישיבה, ניבאו לו עתיד מזהיר. ואכן משניתנו לו המושכות בבית הכנסת הגדול הוא ניער את הקהילה מקיפאון, גייס תרומות לשיפוץ המבנה והכנסת ספרי תורה חדשים. שמעו יצא למרחקים ויהודים מהעיר הגדולה ומקהילות סמוכות עלו אליו לרגל, פתחו את ליבם וארנקם בפניו. תפוסת בית הכנסת עלתה פלאים ומחירי המושבים לחגים הוכפלו ושולשו בתוך זמן קצר.
שנתיים אחרי שנפטרה אישתו הראשונה, בתאונה שמעולם לא רצה לספר את פרטיה, הוא נשא אותה לאישה. הוא חיזר אחריה בלהט שהדהים אותה, המטיר עליה פרחים ומחמאות, כבש אותה בקסמו האישי והיותו איש רוח ואינטלקטואל. ירח הדבש שלהם נמתח והשתרע על שלוש שנים מאושרות, בהן הוא היה הבעל המושלם, המאהב האולטימטיבי.
ואז התחילו המכות.
היא ניסתה להבין לליבו, להכנס לנעליו. הלוא ידעה כמה רצה בן זכר, ממשיך דרך, והיא לא סיפקה את הסחורה. שתי בנות יפות ובריאות היא ילדה לו במשך השנים, אותן הוא אוהב בכל ליבו, אך אין הוא מתרצה בכך. מי יאמר עלי קדיש, הוא מטיח בה במרירות, מי יקרא תהילים על קברי. כן, הוא יודע שגם לו חלק בכישלון, הוא הרי איש אשכולות, יודע לא מעט על הגנים שמסרבים לשתף פעולה. ובכ"ז קשה לו שלא לראות בה את האשמה העיקרית. כמו אישתי המנוחה, הוא הרים עליה קול פעם, כל שאת מסוגלת הוא להביא בנות לעולם, אחיות לשתי הבנות הבוגרות מאישתו הקודמת.
ומעת לעת הוא מכה אותה. כשהיא מרגיזה, מתחצפת.
היא כמעט התרגלה למכות אך קשה לה יותר להשלים עם הבעיטות. מעל לכל היא מרגישה מושפלת כשהוא יורק עליה. כמובן שאח"כ הוא מבקש סליחה, מספר לה שהיא אהבת חייו. בלעדיה הוא אבוד. והיא תמיד סולחת. הלוא היא אוהבת את האיש המדהים הזה. האיש שכל הקהילה מעריצה, ובצדק. איש משכמו ומעלה, איש רוח שמעת לעת מועד בתסכולו, בחמת זעמו.
השנים עשו את שלהן והוא נרגע, משלים עם העובדה שהוא נשוי לאישה שאינה מסוגלת להביא בן זכר לעולם. מאידך הוא יודע שהיא האישה הנכונה בשבילו, למרות שלפעמים הוא צריך לחזור על בקשתיו פעמיים ושלוש, לקבל אותה כמו שהיא – אוהבת ומסורה אם כי לא מהירת תפיסה כמוהו.
הוא זורק בה מבט מהצד, בזמן שהוא נוהג, מעריך את יופיה המשתמר. הם כבר לא ילדים, הוא מזכיר לעצמו כשהוא מבחין בקמטים העדינים שמצטופפים בזוויות פיה ועיניה. הם עברו כברת דרך לא קטנה יחד, מלוכדים ואוהבים למרות אי התאמות קלות. לבו מתרחב והוא מחליט שמעתה ואילך ינהג בה כבמלכה, ישאנה על כפיים. יותר הוא לא יניף עליה יד, הוא גומר אומר, לעולם לא יכה אותה.
לא בלי סיבה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
