כן,בדיוק מה שכתוב בכותרת.

במשך כל השבוע וחצי הזה,מלבד יום חמישי האחרון,הרגשתי כאילו כל יום החיים אונסים אותי מחדש.

איבדתי שליטה על התרחשות האירועים.

אתם מכירים אותי,אתם יודעים שזה לא קורה לי הרבה,במיוחד לא לאחרונה.

אבל...אין מה לעשות אלה החיים וקורה שמידיי פעם מאבדים שליטה.

בסוף שבוע שעבר הייתי חולה,וגם זה לא קרה לי כבר המון זמן,שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה

שהפסדתי יום לימודים בגלל מחלה,אז תגידו "אוי כולה יום..."

לכו תשלימו את החומר עכשיו עם כל העומס שלוקח לי את כל הזמן..וחוץ מזה-מי אמר שזה שהדברים כתובים לי

במחברות אז אני מבין את החומר?אין כמו שיעור אמיתי פנים אל פנים מול המורה כדי להבין מה הולך בכיתה.

ואמנם תיקנתי את הפשלה של הביוטופ ברגע האחרון,ושני שותפיי לביוטופ כבר לא כועסים עלי

אבל אני עדיין נסער מזה שהרשיתי לעצמי להגיע למצב שבו כמעט דפקתי אותם בלי לשים לב אפילו.

אחרי זה קרה מה שקרה שהוביל אותי לכתוב את הפוסט הקודם[שמופיע מתחת לפוסט שאתם עכשיו קוראים]

וממש איכזב אותי...

רציתי לצאת עם שניים מחבריי[שמטעמי פרטיות שמם יישאר חסוי]ביום שלישי לסנוקר,אבל לא יכולתי

כי הייתי צריך לתקן את הפשלה שלי מהביוטופ ולעבוד כל הערב וחצי לילה על החלק שלי בדו"ח,אז דחינו את זה ליום שישי.

ביום רביעי הייתי אמור להכין עוגיות לעוגיאדה שמארגנים בשכבה שלנו כדי לגייס כסף לאירועי סוף השנה,להתכונן למבחן בביולוגיה שיהיה ביום חמישי עם חברה מהקבוצה שאיתי בביולוגיה שממש צריכה את העזרה שהבטחתי לה בהתכוננות,אבל אז נודע לי שאני צריך לנסוע לאוניברסיטה לתצפית בשביל הביוטופ...אז בקושי היה לי זמן להכין את העוגיות...נתתי לאמא לסיים את העוגיות כי לא היה לי מספיק זמן.ונסעתי לאוניברסיטה...חזרתי בערב ובלי לנשום או לנוח[והייתי כבר ממש עייף]נסעתי אל חברתי להתכוננות

והתכוננו ביחד,היה קשה,מתיש וארוך,הרגשתי כאילו אני צריך עוד להתכונן ולא כיסינו את כל החומר...חזרתי הבייתה שפוך מעייפות והלכתי לישון...רק שלא נרדמתי,לילה לבן כמו היוגורט שאבי שפך על המקלדת,ואז אמא שלו חשבה שזה

תוצר האוננות הבלתי פוסקת שלו ולא דיברה איתו יום שלם

[הייתי חייב להזכיר משהו מצחיק אני לא רוצה פוסט דכאוני לגמרי..]

קמתי באיחור לשיעור הראשון וכבר ממש מתוסכל מהשבוע הזה,דילגתי על ארוחת הבוקר ולקחתי כסף כדי לקנות לעצמי אוכל בבצפר.בהפסקה הגדולה כמובן שלא יכולתי להנות כי הייתי צריך לנסוע לעבודה של אמא שלי כדי להביא את הדו"ח ביוטופ לבצפר כדי שנגיש אותו[אין מדפסת בבית אז הדפסנו במרפאה שאמא שלי מנהלת].בקושי הגעתי בזמן לשיעור שאחרי ההפסקה...ממש מעוצבן כבר מהשבוע הזה.

נקודות האור היחידות ביום הזה[יום חמישי שהיה יחסית לשאר השבוע דיי טוב]הן שבבוקר המורה שלי לספרות

אמרה שהמבחן שלי בספרות הראה שיפור לא קטן מהמבחנים של שנה שעברה[וטוב שככה כי קרעתי את התחת בהתכוננות למבחן הזה כדי לנסות לשפר משהו],והעוגיאדה שבשבילה הכנתי את העוגיות הייתה מוצלחת מאוד וגייסנו הרבה יותר כסף

ממה שחשבנו שנוכל.

בוקר יום שישי הפציע עם שמחה בלב-השבוע הזה עומד להגיע אל סיומו!

מצפה לי ערב נחמד בחברת שני חברים טובים בסנוקר.טעיתי...

מסיבת גיוס שאחת מהן הייתה צריכה להיות בה,ומסיבת יומולדת שהשני היה צריך להיות בה.

ואני?בחוסר רצון מוחלט הלכתי למסיבה אצל חבר שלי,שחשבתי שלפחות יהיו שם אנשים שלא ראיתי כלכך הרבה פעמים

ונעשה דברים שלא עשינו כלכך הרבה פעמים.

אבל שוב טעיתי,אותם אנשים,אותה מסיבת קריוקי מסריחה מפלצנות שאני מנסה לברוח ממנה בכל כוחי...

עפתי משם עם שני חברים והלכתי לפגוש אחות של מישהו מהשכבה-חברה של אחד מהשניים שבאו איתי-ועוד חברה שלה

והסתובבנו ברחבי קרית חיים מזרחית,היה כיף?ממש לא...קר משעמם ומעייף.

עם המון אכזבה,תסכול,עצבים ותחושה של החמצה חזרתי הבייתה וקברתי את עצמי מתחת לפוך והלכתי לישון.

והתעוררתי היום,יום שבת...יום של מנוחה.

רגוע,שקט.רציתי לכתוב פוסט במתכונת השבועית כמו שהבטחתי,אבל עם כלכך הרבה מרירות מהשבוע שעבר

קשה לי להיות יצירתי[או מצחיק],והרגשתי שאני צריך לשפוך את הכל ולתת לעצבים ולתסכול לצאת ממני-דרך הפוסט הזה.

רציתי לנוח בשבוע הזה,רציתי להתאמן על הבאס,רציתי להוריד לדף שיר שמתבשל לי בראש כבר המון זמן

רציתי לצאת להנות עם חברים שלא יצאתי איתם הרבה זמן[ועם אחת מהן עוד לא יצאתי בכלל-ידידות חדשה],רציתי לפגוש

עוד מישהי כדי לסיים לספר לה משהו שרציתי לסיים בשבוע שלפני השבוע המאוד מתסכל הזה,רציתי להתכונן בניחותא

למבחן בביולוגיה,היו לי הרבה ציפיות מהשבוע הזה כי הדבר היחיד שחשבתי שיהיה לי לעשות השבוע הוא המבחן בביולוגיה

בועה שהתנפצה לה ככה...אני מרגיש שאין לי זמן לעשות דברים שאני באמת רוצה לעשות,ומה שאני כן מצליח לעשות לא מרגיש "נכון" בכלל...

אז הנה אני מוציא כאן את הכל,ומחר אני פותח דף חדש,שבוע חדש ומקווה לטוב,מקווה שהפוסט הבא יהיה שמח.

[לאלו שהיו אצל תומר ביום שישי ומרגישים פגועים ממה שרשמתי על המסיבה:זה לא אישי,ולא נגדכם

אל תראו את זה כאילו אני לא סובל אותכם או כל דבר שלילי אחר שעלול לצוץ בראשכם,אני פשוט מעדיף בילויים

עם אנשים אחרים אחרי כלכך הרבה דברים לא חיוביים ביותר שעברתי איתכם]

מקווה שבפעם הבאה שאני אכתוב פה זה יהיה על משהו סימפטי יותר...ושיהיה שבוע טוב לכולנו.

Rysher נשאר אופטימי!

[ד"א,זה הפוסט ה90 שלי...עוד 10 פוסטים לחגיגת ה100,ואני מבטיח מעכשיו לתת פה וואחט חגיגה בפוסט ה100

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות כבר עכשיו לכל מי שנכנס בקביעות,לכל המגיבים...גם לנאצים שהיו פה בזמנו

ותודה מיוחדת לדוס שמהווה השראה לבלוג שלי ולחצי מהפינות שלי ולכתיבת המתכונות השבועיות ובקרוב יחזור עם

החפריישר ועם המתכונת החפרנית גם בבלוג שלו,תודה לכולכם]