מחר אני עושה את בחינת הבגרות הרשמית האחרונה שלי.

מחר,החל מהשעה 13:30 (שעת סיום בחינת הבגרות בביולוגיה) אני הופך רשמית לתלמיד לשעבר.

מחר אני מסיים 12 שנות לימוד מפרכות,קשות,ארוכות,מעצבנות,לעיתים בלתי נסבלות,חלקים מהן

לא ראיתי כנחוצות...כמה מהן אפילו שנאתי.

אבל אני חייב להודות,בלב מלא ובלי בושה...שאני אתגעגע אליהן.

כבר לא כואב לי על סופו של עידן זה בחיי,כמו בפוסט הזה.

קשה לי להגיד שזו שמחה שהחליפה את העצב והכאב על הסיום...

זה יותר תחושה של קלילות,הנה עכשיו לא יהיו לי את כל הבגרויות,המורים,שיעורי הבית,המבחנים והבגרויות

וכל העומס שמערכת החינוך העמיסה עלי...יהיה לי את כל הזמן שאני ארצה (עד הגיוס כמובן)

לחגוג,לצאת להנות,להיות עם אהבתי,לשמוע מוזיקה,לנגן,לטחון שיעורי נהיגה...לעשות כל מה שבא לי ומתי שבא לי

שינוי מבורך בהחלט,אבל כמו כל אחד-אני לא אשאיר את כל מה שעברתי ב12 השנים האלו מאחוריי

אלא אקח את הכל איתי הלאה.

את כל הדברים שלמדתי כחלק ממסגרת הלימודים בכל המקצועות,כל הכלים שרכשתי לי,כל החוויות

בתוך ומחוץ לכיתה,כל המפגשים והקשרים האנושיים שיצרתי לי עם כל האנשים שאיתם באתי במגע

כל החברים שהכרתי,כל האנשים שתמכו בי או נתמכו על ידי ברגעים שונים...כל הרגעים הקשים

וכל הרגעים היפים,כל תקופות הלחץ של המבחנים שבהחלט היו מבחן אנושי ומנטלי לא מבוטל בשבילי

שמבחינתי עמדתי בעומס בצורה יפה...כל החוויות בחופשות החגים והקייצים(בינהן גם חוויה כואבת במיוחד

בחופש שבין י' לי"א)...כל התקופות היפות והמכוערות...אלו שלמרות שאני לא אתכוון לזה באמת אם אני אגיד

שהייתי מוותר עליהן אפשר להגיד שבאמת הייתי מוכן לוותר על הכאב והסבל שנגרם לי או שגרמתי לאחרים..

וגם התקופות היותר יפות של אותו עידן,תחילת י"ב שמבחינתי הייתה תקופה של התעוררות מנטלית בחיים האישיים

וגם תחייה של הישגים בבית הספר ועוד כמה תקופות כאלו לאורך כל השנים...את כל אלו ועוד אני איקח איתי

הלאה לצבא,לחיים האזרחיים,כשאני אקים לי משפחה יום אחד...וגם עד יום מותי.

אלו 12 השנים שגדלתי בהן והפכתי להיות הבנאדם שאני מכיר כעצמי,ואתם מכירים כRysher

(אמרתי כבר שאני לא אחשוף את שמי המלא שוב,נכון?)

לא,אני לא אבכה על הסיום הזה,כי בסופו של דבר ממתינים לי דברים מאתגרים,מרגשים ומעניינים נוספים

העולם לא נגמר אחרי י"ב(איזו תגלית גאונית..)

אבל אני לא אשכח לעולם את החוויות שהשפיעו עלי ושינו אותי

את כל האנשים שפגשתי,את כל החברים הידידים,הבנות שרציתי ודחו אותי,הבנות שרצו אותי ודחיתי אותן(קיימות כאלה??)

האנשים שגדלתי איתם,האנשים שגדלו איתי,אלו שעזרו לי כשהייתי צריך,אלו שעזרתי להם כשהם היו צריכים

אלו שאיכזבתי,אלו שאיכזבו אותי,אלו שפגעתי בהם(כמובן שאני מתנצל על כך),אלו שפגעו בי(כמובן שאני גם סולח)

כל מה שלמדתי,כל הדרך שעשיתי במשך 12 שנים...את הכל אני לוקח איתי הלאה

לא את הצער והגעגוע,לא את תחושת הריקנות,לא את תחושת האובדן והסיום..

לא,אני לא אאחז בקרנות המזבח...

אני אמשיך הלאה עם כל הדברים האלו שעשו את השנים האלה לנפלאות למרות הכל

כי מהם ואיתם אני יוצא לדרכי החדשה החל ממחר בצהריים,נלהב,גאה,מחוזק,מאושר.

בהצלחה לכל אלו שכבר יצאו לדרכם החדשה מחוץ למערכת החינוך,אלו שמחר יוצאים אליה כמוני,ואלו שיצאו ממנה בקרוב

דעו לנצל בשנים הבאות ובדרככם החדשה את כל מה שהרווחתם בדרככם הקודמת

ושתהיה לכם דרך צלחה!

עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו.

עמרי עטייה,ב19 ביולי אמור לחגוג את בר המצווה שלו.

אבל על אותו יום שמח מטילה צל עובדה כואבת שרובינו לא צריכים להתמודד מולה

עמרי חולה בסרטן הדם(לוקימיה) ומאושפז בבית החולים שניידר.

אנחנו יכולים לסייע לו,בהפצת המודעות למצבו(ומצבם הדומה של עוד ילדים רבים נוספים בישראל)

בתרומה כספית,או בתרומה של מח עצם.

אני מבקש לגזול כמה דקות נוספות מזמנכם ולקרוא את הכתבה הבאה

שתפרט על איך ואיפה בדיוק אפשר לעזור לעמרי ולעוד ילדים רבים בישראל

כדי שגם הם יוכלו לעבור את 12 שנות הלימוד שלהם כמוני וכמוכם ולחיות את חייהם כמו כולנו-בריאים

בבקשה,תקראו את הכתבה הזאת

http://news.walla.co.il/?w=/1/1126188

תהיו בריאים ותשמרו על עצמכם!