לא במקרה נתתי את השם הזה לפוסט,על שם הדיסק החדש

והמעולה של לינקין פארק.(להזכיר לעצמי להוסיף את הלהקה הזו לרשימת הלהקות שאני אוהב)

הטעימה הראשונה ממנו הייתה כמו כולם כשהשתחרר הקליפ של What I've Done

שלא חשבתי שהם יצליחו להתעלות מעליו באלבום הזה,מסתבר שטעיתי.

כחלק מהשירים בפלייליסט של הלהקה (לא לינקין,הלהקה שלי) התחלתי להתאמן וללמוד את

In Pieces,שיר מעולה,כיף לנגן,כיף להאזין.

אז הורדתי את כל האלבום מתוך מחשבה שאולי הדעה המוקדמת שלי על לינקין פארק תעלם עם הדיסק הזה

ושזה לא במקרה שיר אחד או שניים שלהם שאני כן אוהב...

המחשבה התבררה כנכונה ביותר.

עם שירים כמו Given Up(שגם אותו הספקתי ללמוד ומאוד נהנה לנגן אותו)

וBleed It Out שגם אותו אני מתכנן ללמוד לנגן היום בערב כשאמא תקום ואני אוכל להרעיש קצת

האלבום הזה בהחלט שבר את הסטיגמה שלי על לינקין פארק.

אבל ההנאה מהאלבום לא נגמרת בשירים הנ"ל,

Leave Out All The Rest הוא אחד השירים היפים ששמעתי לאחרונה(ושמעתי הרבה שירים יפים לאחרונה)

In Between הוא גם כן אחד מהיפים,מרגש לא פחות...

במבט כולל על האלבום,הוא אלבום שיש בו גם מטאל אגרסיבי,גם קצת ראפ(הבתים של Bleed It Out)

טונות של רגש,שירים רגועים ונחמדים שעושים לי חשק ללכת לישון איתם.

אלבום מגוון מאוד שלא נותן לנוח,מתפתח משיר לשיר ומשתנה מקיצוניות אחת לשניה,אבל לא שוכח

גם את מה שבין לבין.

אם כן,אני ממליץ בחום רב מאוד לכל אחד שלא שמע את האלבום המעולה הזה-תניחו את אוזניכם עליו

בהקדם האפשרי...הנאה מובטחת!

(לאלו מכם שגם מנגנים-ממליץ בחום לנסות לנגן כמה שירים ממנו,הנאה מובטחת גם כן)

מחסום 10 הימים נחצה,נשארו לי עוד תשעה ימים..כבר פחות משבוע וחצי.

רק אתמול בצהריים כשדוד שלי היה אצלינו...במקרה לגמרי הסתכלתי על המונה בבלוג שסופר את הימים,השעות,הדקות

והשניות עד לגיוס...הקראתי לדוד שלי את הזמן.

"אתה מתרגש?" הוא שאל אותי

"לא",וזה היה בכנות.

"אני רק קצר רוח,אני ממש מחכה לזה..כבר המון זמן שאני מחכה להתגייס בקוצר רוח,אבל קשה לי להגיד שאני מתרגש"

"...או שאתה עוד לא מעכל את זה" הוא הוסיף.

"יכול להיות" עניתי לו,אבל לא באמת הסכמתי.

כבר הייתי במסגרת צבאית בעבר,אני יודע מה זה,אני מכיר את משמעת הברזל,את הכללים,את המסדרים,

את אימוני הכושר,את הדיסטאנס מהמפקדים...השתלבתי אז כמו בורג משומן במערכת,לא הייתה לי שום בעיה

המפקדים אהבו אותי,החברים למחלקה אהבו אותי,וכשעזבתי הם מיוזמתם ערכו לי מסדר חיבוקים...כל המחלקה עברה על פניי

כל אחד חיבק אותי ונפרד ממני...

"לא",אמרתי לעצמי בלב,"אני יודע טוב מאוד לקראת מה אני הולך,אני מכיר כבר מניסיון קודם את כל זה,אולי זה יהיה

קצת יותר קשה,אבל לא זר לחלוטין...להשתלב,להסתגל ולהתאים את עצמי לכל זה לא יהיה בעיה בשבילי.

אין בי אי-וודאות בקשר לגיוס,אני יודע לאן אני הולך,אני יודע מה התפקיד שלי,אני יודע מה יהיה בטירונות...הדבר היחיד שאני לא

יודע זה איפה יהיה הבסיס שלי וכל כמה זמן אני אחזור הבייתה,וזה הדבר האחרון שמדאיג אותי"

ואז בערב הלכתי עם סרגי למסיבת גיוס של עינת,אחת מחברותיי הטובות שמתגייסת ביום שני הקרוב,בדיוק שבוע לפניי.

כשראיתי את כל החבר'ה שלי שכבר התגייסו וחזרו הבייתה לשבת ראשונה מופיעים אחד אחד במסיבה

פתאום קלטתי.."אני מתגייס עוד פחות מ10 ימים!עוד שבועיים גם אני אופיע ככה לשבת ראשונה ואהיה במסיבת גיוס של מישהו

וגם אותי ישאלו אלף ואחת שאלות על הגיוס והצבא,עוד 9 ימים אני עוזב את הבית,עולה על אוטובוס לבקו"ם(שכבר

נקרא 'בסיס מיטב'),עובר את כל השרשרת חיול ומסיים את נעוריי!"

פרפרי ההתרגשות הראשונים התחילו להתעופף לי בבטן.

כנראה שגם אני וגם דוד שלי צדקנו,כל אחד בדרכו.

אומנם אני מכיר מניסיון קודם את כל הסיפור,את המשמעת,את הדרישות,את אימוני הכושר,את הדיסטאנס ואת כל השאר...

אני יודע לקראת מה אני הולך,אני יודע שאני אסתדר שם מעולה,אני יודע שאני אשתלב כמו שצריך במערכת

אני רק עוד לא עיכלתי שהספירה לאחור כבר לא כוללת מספר ימים דו-ספרתי.

רק עוד 9 ימים,מה זה תשעה ימים?

זה שבוע ויומיים,מה זה שבוע?

שבוע זה כלום בשבילי...ואחרי זה עוד יומיים,מה זה יומיים?

אני לא מספיק למצמץ ועוברים לי יומיים בלי ששמתי לב

(אז בסוף כל המשוואה המסובכת הזו נשאר לי עוד כלום ומצמוץ עיניים עד הגיוס)

או כמו שלינקין פארק ניסחו את זה,נשארו רק Minutes To Midnight...

כאן אני אסיים את פוסט זה,לטעמי אחד מהאיכותיים יותר לאחרונה שיצא לי להוציא מתחת לאצבעותיי

(כנראה שהרבה אימונים על הבאס מוציאים את המיטב(עוד פעם "מיטב"??)מאצבעותיי.

אני אשאיר לכם תמונה לסיום:-)

למעלה:יגאל

הגבוה עם הכובע:שרון

מאחוריי:לב

מימין לשמאל:מיכאל,אני וסרגי

התמונה האחרונה שצילמנו באכסניה באילת,בטיול השנתי של השנה לפני שיצאנו לדרך חזרה הבייתה