השגרה האין סופית,שחוזרת על עצמה.

תחושת האי-סיפוק, שאני מיותר.

התחושה שאני לא תורם, לא עוזר לשנות, לשפר.

היחסים הרעועים, המריבות, התסכולים, המכות מתחת לחגורה, העקיצות

חוסר שיתוף הפעולה, הצביעות, השקרים, המשחקים מתחת לשולחן.

האנשים שאני לא קשור אליהם, אלו שאני בחיים לא אוכל לקרוא להם "חברים", אלא רק שותפים...וגם זה לא בפה מלא.

תחושת הניכור, האי-שייכות, הזרות, שלא מכירים ולא מבינים מה אני עושה שם ומה התפקיד שלי...אלו שכן מבינים מזלזלים בחשיבות.

האנשים המגעילים שאני נאלץ להיות בחברתם, לאכול איתם באותו שולחן, לישון בחדרים שצמודים לשלהם, להתקלח במקלחות שלהם.

המרחק הפיזי והמנטלי העצום מהבית, החברים, אמא, מי שהייתי, מי שיכולתי עדיין להיות, כל מה שאני מכיר ואוהב בחיים שלי.

הקרבה הפיזית והמנטלית לריקנות, כל מי שמעולם לא רציתי להיות, כל מה שמעולם לא רציתי לעשות, כל מה שאני מסרב לאהוב ולהכיר בו בחיים שלי.

תחושת הגעגוע.

כל הרעש הצלצולים והבלאגן מסביב שלא נותנים לי מנוחה לרגע.

ההכרח להתבגר ולהתגבר

אני עוזב...

החוויות שלא הייתי חווה בשום מקום אחר ובשום זמן אחר.

הדברים המיוחדים שאני זוכה לעשות ולהתעסק ולהבין ולדעת עליהם.

החשיבות של הדברים שאני עושה והמשמעות שלהם.

העיניים שנישאות אלי, האחריות שנפלה בזכותי לשאת על כתפיי.

ההזדמנויות האדירות והמיוחדות שניקרות וניקרו בדרכי לאורך הזמן, שלא היו חלק מהחיים שלי ולא הייתי יכול לנצל אותן בשום מקום או זמן אחרים.

הדברים שלמדתי על עצמי ועל החיים, על חשיבות של דברים שרוב האנשים (ובעבר גם אני) לוקחים כמובן מאליו.

הנופים המרהיבים והמקסימים שאני זוכה להשקיף אליהם מידי בוקר.

אנשים מיוחדים שיוצא לי לפגוש וללמוד מהם כלכך הרבה.

הפריבילגיות שאני זוכה להנות מהן, שבדרך כלל רק אנשים עמוסי פרוטקציות זוכים להנות מהן.

האפשרות שתמיד יש מה לעשות ולשפר ולשפץ ולשדרג (למרות שבכל זאת זה לא ישנה שום דבר)

האפשרות האדירה לקידום והתקדמות בכוחות עצמי.

ההכרח להתבגר ולהתגבר.

ובכל זאת, למרות הכל, בגלל הכל...אני עוזב.

אני עוזב כדי לדרוש ולקבל את כל מה שרציתי וכל מה שהייתי צריך לקבל ולתת לצבא לאורך כל הדרך

מה שהיה אמור לקרות מלכתחילה.

כל העוולות שאפשרתי להן להיגרם לי בזמן שעצמתי עיניים וטמנתי את ראשי בחול

עכשיו אני מתקן את הכל.

"Say something, take back what's yours"

(הפוסט הזה נכתב דרך מחשב בבית החייל של אילת, אני אחזור הבייתה ביום רביעי עוד חמישה ימים פלוס כמה שעות)