הפוסט השבועי יידחה למחר,הפוסט הנוכחי לא סובל דיחוי...
השבוע עשיתי משהו שמעולם עוד לא הצלחתי לעשות[דיי בגלל שגם לא ניסיתי לעשות אותו עד עכשיו].
אני מקווה שתהנו מהקריאה כמו שאני נהניתי מהכתיבהD:
ביום האחרון שלפני תחילת חודש יוני – גיא פלג
אני זוכר את היום הזה,ממש ביום האחרון לפני תחילת חודש יוני.
זה כבר היה קיץ,הימים היו חמימים והלילות היו נעימים.
היינו נפגשים אז באותה תקופה הרבה,יוצאים לטייל על החוף ביחד
בדרך כלל גם היינו מתיישבים על הסלע ליד הים ביחד וסתם ממשיכים לדבר
על הבית ספר,על אח שלי שעומד לקבל אזרחות באוסטרליה,על השירים שלמדתי לנגן
על הגיטרה החדשה שלי וכל הסולואים שאני מצליח לנגן...
ככה העברנו בכיף את הכמעט-סוף-שנה.
אותו יום לא היה יוצא מהכלל,הגעתי אליה על האופניים שלי בסביבות שבע,
קצת מאוחר אבל היה לנו יום חופש למחרת אז הרשינו לעצמנו.
הלכנו לטייל,וכמו שתמיד היה לנו מכנה משותף לדבר עליו ככה גם הפעם מצאנו לנו
הרבה נושאים לדבר עליהם.כיף לדבר איתה.
כיף לי לשמוע את הקול המתוק הזה שלה,אבל עם או בלי קשר היא חכמה,יש לה שכל
היא יודעת על מה היא מדברת,אבל גם אם היא הייתה סתם מגמגמת מבחינתי הקול שלה
הוא מוזיקה לאוזניי.
הגענו שוב לסלע,המקום האהוב עלינו.אם מסתכלים עליו מהצד יש לו צורה של האות L
ככה שאפשר לשבת עליו ויש גם משענת.זה אולי לא נשמע נוח במיוחד אבל ממש אהבתי לשבת
שם איתה[במיוחד איתה],זה היה נוח,זה היה נחמד.לפעמים כשכבר הפה שלי היה יבש מרוב דיבורים
השתתקתי אחרי שהתיישבנו על הסלע ופשוט הסתכלתי על השקיעה.היא כבר הכירה את
זה אצלי ונראה לי שזה אפילו מצא חן בעיניה,השתיקות הארוכות האלו.
פתאום היא שברה את השתיקה:"אפשר לשים עליך ראש?"
"כן",עניתי בלי לייחס חשיבות ייתרה לעניין.שמתי את היד שלי סביב המותן שלה.
לא מתוך כוונה כלשהי,זה פשוט היה נוח יותר...לשנינו.
מדי פעם אנשים היו שואלים אותי מה יש בינינו.הרבה מהם חשבו שאנחנו מאוהבים
אחת בשני ושאנחנו ביחד,חלקם אפילו היו משוכנעים בזה וכשאמרתי להם שאנחנו לא ביחד
הם היו בטוחים שאני משקר כי אני לא רוצה שידעו.אבל אני לא מאשים אותם,
למישהו מהצד זה באמת יכול להיראות ככה.נער ונערה בני שבע עשרה בערך
יושבים צמוד ביחד מול השקיעה כשהיא מניחה את הראש על הכתף שלו והוא מחבק אותה.
אבל אף אחד מהם,לא היא,לא אמא שלי שכל הזמן שאלה אותי עליה ולא כל האנשים ששאלו
אותי על מה שיש בינינו,אף אחד מהם לא ידע.
רק אני ידעתי ושמרתי את זה עמוק בתוך הלב ולא סיפרתי לאף אחד,גם לא לה.
וזה לא הולך ברגל,כי היא תמיד השרתה עלי תחושה של נינוחות ורוגע כאלו
שאני יכול לספר לה הכול על הכול.סיפרתי לה על הגירושין של ההורים שלי,
סיפרתי לה על סבתא שלי שנפטרה מסרטן כשהייתי בן שש,והיא תמיד הקשיבה.
לא מתוך הכרח כי התחלתי כבר לדבר על זה ולא היה לה נעים לקטוע אותי,אלא כי באמת היה
איכפת לה.אבל דווקא על זה לא יכולתי לספר לה,פחדתי לספר לה.
אף פעם לא אמרתי את זה לאף אחד...
המחשבות האלו נקטעו בבת אחת וכאילו שהתעוררתי מחלום בהקיץ.
שמתי לב שהשמש כבר כמעט שקעה לגמרי ונהיה קריר קצת,היה לה קצת קר...היא רעדה.
לי לא היה קר.היה לי סוודר בתיק,תמיד הייתי עם תיק,זה נהיה כמו סימן היכר שלי
כמעט לכל מקום שאני הולך אני עם האופניים והתיק שלי.
קצת מופתע אחרי החזרה המהירה מהמחשבות שלי אל המציאות,כמו מישהו שהעירו אותו בבהילות
מתוך שינה עמוקה שאלתי אותה למה היא רועדת.
"קצת קר,לא קר לך?" היא שאלה.
"קצת,אבל יש לי סוודר בתיק אם את רוצה" הצעתי לה.היא הנהנה בהסכמה.
הוצאתי את הסוודר מהתיק ומכיוון שלשנינו היה נוח מדי ולא היה לנו כוח לזוז יותר מידי
פרשתי אותו על שנינו וחיבקתי אותה מתחת לסוודר,כדי שהיא תוכל להתחמם מהחום גוף שלי.
"אתה חם" היא אמרה בטון מתפנק שכזה,כמעט התרפקות על זיכרון של תנור חימום.
"חם לוהט וסקסי" עניתי בצחוק ושנינו גיחכנו קצת ואז היא שוב הניחה עלי את הראש...
לפתע עלתה בי המחשבה שאולי היא עייפה ורוצה לחזור הבייתה
"את עייפה?"
"קצת",היא ענתה בקול מנומנם
"את רוצה שאני אלווה אותך הביתה ותוכלי לישון?"
"לא,בוא נישאר ככה עוד קצת,יותר חם לי עכשיו וממש נוח ככה,אתה נוח"
"מזרני פלג,לשירותך" התלוצצתי,שוב גיחכנו שנינו לכמה שניות.
אחרי שהפסקנו לגחך היא התקרבה אלי עוד יותר,עכשיו היא נשענה עלי עם כל הגוף
זה היה נוח.עכשיו בכלל לא היה לי קר,זה היה בדיוק בטמפרטורה המתאימה.
השמש כבר שקעה מזמן.לא ידעתי שאפשר להנות כול כך הרבה מסתם שתיקה
אבל משהו אמר לי שזאת לא השתיקה שאנחנו נהנים ממנה,אלא מלהיות בחברתו של השני.
לפתע היה נדמה לי שהיא נרדמה עלי,אולי היא הייתה עייפה מידי אפילו בשביל
לקום מהנוחות הזאת ולחזור הביתה?
"את עדיין ערה?",שאלתי והסתכלתי על הכתף שלה כי היא נשעה עם הגב אלי ולא יכולתי
לראות את הפנים שלה.
"כן",היא ענתה.
פתאום שמתי לב שיש לה מין לכלוך על השרוול של החולצה,הורדתי אותו ממנה.
"מה זה היה?" היא שאלה אותי
"היה לך לכלוך על החולצה" היא הרימה אלי את המבט כדי שאני אראה לה את הלכלוך.
היא חייכה ונשענה עלי בחזרה.
"ככה זה תמיד,תמיד הולכת למקומות שיש בהם הרבה לכלוך וטינופת וכשאת חוזרת
כולך מלאה בלכלוך!" אמרתי בטון של אבא שנוזף בבת שלו,בצחוק כמובן.
"אני מצטערת אבא,אני מבטיחה לא לעשות את זה שוב" היא המשיכה את הבדיחה
כמו שרק היא יודעת להצחיק אותי.שנינו צחקנו ביחד לכמה שניות,
וכמו כול שאר הדברים שאנחנו עושים ביחד גם הפסקנו לצחוק ביחד,שתקנו ביחד...
אני לא זוכר מי זז אל עבר מי,אבל עכשיו היינו עוד יותר צמודים ממה שהיינו לפני שצחקנו.
חיבקתי אותה,היא ליטפה את גב היד שלי בלי לשים לב תוך כדי שהיא מזמזמת לעצמה
את המילים של Lifting Shadows Off A Dream של להקת Dream Theater,
הלהקה שאני הכי אוהב,לא היה לי מושג שהיא מכירה את המילים של השיר בעל פה.
הצטרפתי ושרתי איתה.וככה שרנו ביחד,כמו כול שאר הדברים שאנחנו עושים ביחד...
סיימנו לשיר.
"אתה שר ממש יפה" היא אמרה לי.היא לא ראתה שהסמקתי.
"לא פעם ראשונה שאני אומר לך,אבל גם את שרה ממש יפה".לא היה לי מושג אם היא
הסמיקה גם או לא.
לקחתי נשימה עמוקה,ושחררתי את האוויר לאט לאט,כמו שעושים אחרי הרבה זמן
שנושמים נשימות רדודות שטחיות.
ואז שמתי לב שאני מריח ריח מוכר,ריח שאני אוהב.לקח לי בדיוק שנייה לזהות את
הריח הזה:הריח של השיער שלה.
איך לא שמתי לב לריח הזה עד עכשיו?נדהמתי
הנמכתי את הראש וקירבתי את האף לשיער שלה כדי להריח אותו.
למרות שהיא התקלחה בצהריים והשעה כבר הייתה עשר בלילה הוא עדיין הדיף
את הריח הנפלא הזה.
"מה קרה?",היא שאלה.
"כלום,רק עכשיו שמתי לב לריח של השיער שלך"
"אהה,חשבתי לרגע שאני מסריחה" היא אמרה בצחוק
"אין לך מושג עד כמה" המשכתי אותה.ושוב שנינו צחקנו.
אחרי שצחקנו היא שוב הרימה אלי את המבט.הורדתי את המבט מהאוניות שבנמל
חיפה והאורות של העיר והסתכלתי עליה.היא חייכה.
"מה קרה?",שאלתי אותה
"כלום,יש לך ריס שנשר ליד האף"
"איך את רואה?כבר חשוך"
היא הסתובבה עם כל הגוף אלי
"אל תזוז,אני אוריד את זה"
היא הורידה את הריס עם האצבע,והראתה לי את הריס על האצבע.
"רואֶה?"
חייכתי.
"תביע משאלה לפני שאני מעיפה את הריס"
לא חשבתי אפילו לפני שהבעתי את המשאלה,בלב.
"אוקי,את יכולה להעיף אותו"
היא נשפה על הריס וחזירה את המבט אל העיניים שלי.
ואז שמתי לב שהמרחק בינינו ממש קטן.
זה היה מטורף.כמעט בלתי נתפס.לקח לי שנייה להבין מה קורה בדיוק
אבל כשהבנתי מה קורה גם הבנתי הכול.
הרגשתי טעם מתוק בפה,ונראה לי שמגודל הרגע הדופק לב שלי ירד למשהו שנראה כמו פעימה אחת לדקה.אבל כשהוא פעם זה היה בכוח לא יאומן.
חשבתי שהוא עומד לפרוץ מהחזה שלי או שהיא תשמע אותו פועם אם הוא יפעם רק טיפה יותר חזק.
ובאותה השנייה גם אמרתי לעצמי "למי איכפת עכשיו?"...
הרגשתי את היד שלה על העורף שלי,מושכת אותי אליה קרוב יותר,חזק יותר.
היד השנייה שלה הייתה סביבי,גם היא משכה אותי אליה עוד יותר קרוב,עוד יותר חזק.
הרחתי את הריח של השיער שלה,ליטפתי אותה,את כולה.
התחלתי מקודקוד הראש שלה.ליטפתי את השיער שלה,ארוך גולש וחלק,כמו משי.
המשכתי אל הפנים שלה.קצת סמוקות מהתרגשות,העיניים שלה,הרגשתי שאני רוצה לטבוע
בתוכן כמו בים,זוהרות במעט האור שהירח המלא נתן.האף שלה,ישר כמו פלס.
השפתיים שלה,וורודות-אדמדמות.שפתיים חושניות כאילו מזמינות לנשיקה.
הצוואר שלה,הרגשתי את הדופק בצוואר שלה בזמן שליטפתי אותו,הכתף החשופה שלה
חשופה לגמרי מלבד הכתפייה של הגופייה שהיא לבשה.
לאורך קווי המתאר של הגוף שלה.
הרגליים שלה,חלקות כמו משי...וכול הזמן הסתכלתי אל תוך העיניים המהממות שלה.
היא חייכה את החיוך המקסים שלה,חיוך מלא שיניים,לבנות,צחורות כמו שלג.
כמה שהיא יפה!
הרגשתי שאני לא מפחד מכלום.שכחתי מה זה פחד.שכחתי מכולם ושכחתי מהכול.רק היא
ורק הרגע הזה,ואני לא צריך ולא רוצה שום דבר אחר.
ובפעם הראשונה לא פחדתי מכלום,גם לא מלספר לה סוף סוף.
"אני אוהב אותך"
היא ליטפה אותי,השפילה את המבט אל החזה שלי,לקחה אוויר כאילו היא הולכת לדבר...
ואז נשפה אותו החוצה באנחת רווחה. היא חיבקה אותי,חיבקתי אותה בחזרה.
ואז היא שוב הרימה אלי את המבט.
העיניים שלה נצצו כמו הים.
"גם אני אוהבת אותך" היא אמרה,בחיוך
והתקרבה אלי בחזרה.
ושוב הרגשתי את הטעם המתוק ההוא בפה,ושוב הרחתי את הריח הנפלא של השיער שלה.
וככה,ברגע מתוק כמו השפתיים שלה,רגע ארוך כמו נצח חיי אדם,
על הסלע בצורת L שעל חוף הים,ביום האחרון שלפני תחילת חודש יוני,סוף סוף,התנשקנו...
סוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rysher
