אני יודע שאתה קורא פה כבר המון זמן,כשסיפרת לי קצת הופתעתי ואולי אפילו הייתי מוטרד
אבל עכשיו-קשה לי להגיד שזה מזיז לי,אבל עכשיו כשאני יודע שאתה קורא
אני חושב שאני אנצל את ההזדמנות.
אני מניח שלא נשאר לך הרבה לומר לי אחרי אותה שיחת טלפון חד פעמית.
גם לי לא נשאר הרבה לומר לך.
אבל יש לי הצהרה...לא רק כלפיך אלא כלפי עצמי ופלצני ככל שזה ישמע-כלפי העולם.
אותן שאלות נוקבות שהפניתי אליך בטלפון הפניתי גם כלפי אמא שלי,גם כלפי דוד שלי וגם כלפי אח שלי.
וכלפיהם הפניתי את השאלה עם הרבה יותר אסטרטיביות ממה שהפניתי כלפיך.
לא יצאו הרבה תשובות או מידע שרציתי לשמוע מהפה שלהם,וגם ממך לא.
אותן שאלות שאת התשובות אליהן רציתי לקבל במשך שנים ארוכות כבר לא יקבלו את תשובתיהן.
אותם קצוות פתוחים לא ייסגרו בצורה שקיוויתי שהם יסגרו.
לא רציתי שתענה לי עליהן מנקודת מבטך כדי להשלים עם הדברים שקרו ולפתוח איתך בקשר מחודש
לא זה מה שעניין אותי אחרי כלכך הרבה שנים.
אני רציתי לדעת מה קרה בחיים שלי בגיל שהייתי צעיר מידי מכדי להבין מה קרה
כדי לדעת מה בדיוק הוביל את החיים שלי בנתיב שבו החיים שלי עברו ואיך הם הגיעו להיות כמו שהם היום.
אני לא אשקר כמו שלא שיקרתי בטלפון כשאמרתי שכן היה לי מושג כללי על הלך הרוח באותם ימים
אבל התמונה הייתה רחוקה מלהיות שלמה.
לא הסתרתי מפני אמא שלי אח שלי ודוד שלי את האכזבה מהסירוב שלהם להשלים בפניי את התמונה של אותם ימים.
אני חושב גם שהאכזבה שלי ממך באותה שיחה היום בערב הייתה גלויה.
כל מה שרציתי היה לראות את התמונה השלמה של חיי משנות הילדות הלוטות בערפל שלי,כדי לדעת
איך גדלתי להיות הבנאדם שאני היום.
אחרי השיחה איתך יצאתי לשבת קצת עם חבר שלי,סיפרתי לו הכל על השיחה איתך...
אחרי שליוויתי אותו חלק מהדרך חזרה לבית שלו ופניתי לחזור לבית שלי וכמו באותו לילה שחור שברגע הואר
בפרץ החכמה הכי גדול שידעתי בחיים שלי-גם הפעם עייני הוארו.אומנם זה לא היה כזה דרמטי
אבל חשוב ובעל משמעות לא פחותה באיכותה.
אני לא צריך לדעת מה באמת קרה באותם ימים,אני לא צריך שתספר לי.
אני לא צריך שאתה,אמא שלי,אח שלי או דוד שלי יספרו לי על הדרך שעברתי בחיי כדי להגיע למקום בו אני נמצא היום
אני לא צריך את התמונה השלמה,אני לא צריך שאף אחד מכם יספר לי מי הייתי,בטח שלא כדי שאני אוכל לדעת
מי אני היום...אני מניח שאיפשהו לאורך הדרך קצת שכחתי כמה דברים
וכשהירהרתי לי בדרכי חזרה הבייתה מהמפגש עם חבר שלי נזכרתי בפוסט שהגורל צוחק
כי לפוסט ההוא קוראים היזכרות...
ואז נזכרתי...מי אני באמת.
הצלחתי להתעלות מעל שנאה אליך כבר לפני שנים,הצלחתי לשקם את כל מה שניסית להרוס
[ולא איכפת לי אם תכחיש שניסית להרוס...כשאדם מנסה להוציא בשר מבשרו אל מגורים ברחוב זה אומר משהו]
אני זוכר איזו דרך עשיתי באותן שנים מאז,אני זוכר מי אני ומה אני
ולא הדרך שבה עברתי באותן שנים בלי הבנתי וידיעתי היא החשובה-אלא המקום שאליו הגעתי היום
והמקום שאליו אני אגיע בעתיד...ולא הדרך שעברתי בלי שהבנתי מה עברתי באותם ימים.
אני לא צריך את התשובות שלא תית לי,אני לא צריך את התשובות שאמא שלי לא נתנה לי
אני יודע את האמת גם מבלי שתגידו לי,אני יודע וזוכר יום יום מי אני...בלי עזרתך.
אזזז...אני מניח שכאן הפרק הזה בחיים שלי הסתיים באמת.
אני שמח שאת הקצוות סגרתי בעצמי בדרכי שלי ולא בעזרתך.
למרות שלא קיבלתי את התשובות-גיליתי שאני כלל לא צריך אותן
שוב-גיליתי משהו על עצמי דרכך...בלי כוונתך וידיעתך...אני אגיד לך את האמת זה דיי מזכיר לי את הטעם
המתוק שהיה לי בפה במשך חודשים ארוכים מאמצע כיתה ח' עד כמעט סוף כיתת ט'.
מבחינתי זה יותר חשוב לי ממה שהיה חשוב לי לדעת את התשובות.
תודה לך
בשר מבשרך-אבל כבר לא הבן שלך.