יום שבת בבוקר...

שקט ורגוע,שום דבר לא העיר אותי-זו הייתה יקיצה טבעית...בשעה תשע בבוקר.

הכל אמיתי,זאת המציאות...גם החלקים מתוכה שנראו כמו סיוט מתמשך.

עמדתי בזה.

מבחן הנחישות והעצמה הכי גדול שידעתי אי פעם-נגמר...בניצחון.

קרב הטיטאנים ההוא נגמר.

מצד אחד עמד רב סרן בצה"ל,אדם זדוני וחשוך...אבל עם סמכויות נרחבות בתור קצין

אותן הוא ניצל עד תום כדי להרע לי.

מצד שני עמדתי אני,רב"ט צעיר בצה"ל,ועמדתי מולו עם כל הנחישות,צדקת הדרך,עצמה נפשית

וסיבולת אין קץ-והפלתי אותו בסוף.

אני מרגיש שזכיתי חזרה בחיים שלי.

קמתי מהמיטה הסתכלתי מהחלון על הנוף שנשקף אלי מהחלון...אני בבית

המקום האהוב עלי יותר מכל.לכאן אני שייך.כאן נמצאים כל חיי,עכשיו אני מרגיש...עכשיו אני יודע...

התיישבתי על המיטה,עדיין משקיף אל הנוף מחוץ לחלון הפתוח

האוויר החם והלח של מפרץ חיפה נושב על פניי כאילו אומר לי "ברוך שובך!"

אני לא אספר יותר על אילת,לא על המפקד,לא על הבוגד...הם שייכים להסטוריה שכבר

אינה חלק מהחיים שלי.

בעבר הרחוק הרגשתי ריק מתוכן,שחיי חסרי תוכן ומשמעות.

שלא נותרו לי חברים,שהפכתי לבנאדם שלא מסוגל לאהוב ולהתאהב ולא מסוגל לתת לנשים להתאהב בו.

הרגשתי שמה שנשאר מהבית שלי הם רק ארבעת הקירות והגג ושמה שבינהם חסר חשיבות.

אבל היום,אני מרגיש מלא.

החבר הכי טוב שלי,שנשאר לצידי לאורך כל הזמן וליווה אותי ועזר לי לעשות חלק מכובד

מהדרך לקום חזרה על רגליי..עדיין איתי...ונותן לי את התחושה שגם כשאני לא ראיתי את זה-תמיד היה ותמיד

יהיה לי ערך שהוא מעבר למילים-מופשט.

יש לי עוד חברים שאוהבים אותי ורוצים בקרבתי ומתגעגעים אלי כמו שאני מתגעגע אליהם.

יש לי את אמא שלי שאני זקוק לה והיא זקוקה לי,גולת הכותרת של החיים שלי

שבלעדיה אין לשום דבר משמעות...היא זו שאני חב לה את הכל.

ויש לי את אהבתי החדשה...שהפעם אני חושב שאני אפרט עליה קצת.

הכרתי אותה במלחמת לבנון ה2,בטיול שעיריית חיפה ארגנה לבני נוער כדי להוציא אותם

מטווח הטילים לכמה ימים.

הכימיה הייתה נדירה והיינו כמעט בלתי נפרדים,אבל אחרי הטיול חזרתי למלחמה ולאמא שלי

שבדיוק עברה ניתוח...ופחדתי מידי בשביל להתחיל קשר...איבדנו אחת את השני.

המלחמה הסתיימה,התחילה שנת הלימודים בכיתה י"ב,הסתיימה שנת הלימודים

הגיע הגיוס...ניסיתי למצוא אותה שוב דרך חיפושים במסנג'ר ובישראבלוג אבל לא הצלחתי למצוא אותה.

יומיים לפני יום העצמאות ה60 לישראל היא מוצאת אותי דרך האינטרנט שוב...אחרי כמעט שנתיים.

קוראים לה עדי,יש לה שיער חום-שטני ארוך,עיניים גדולות ומהממות הצחוק הכי מתוק ששמעתי

אי פעם והיא גורמת לי להתמוסס כל פעם מחדש.

לא עוברת שעה שאני לא חושב עליה ומתגעגע ואומר לעצמי:"אלוהים כמה שאני מאוהב..."

יש לי בית,יש לי משפחה,יש לי חברים,יש לי חיים,יש לי אהבה,יש לי את הכל

אני חיי,אני מתמלא בהכל,אני מרגיש....

"גיא,תיצור קשר עם רחל,עוזרת הרמ"ח לגבי איפה אתה צריך להתייצב ביום ראשון...סיימת אצלי"

"תודה חנן,ביי"

ניתוק.

זאת הייתה הפרידה שלי מהמפקד הנוראי שהיה לי באילת.

זאת הפרידה שלי מכל מה שאימלל אותי בשמונה וחצי החודשים האחרונים.

ששני החדלי-אישים הלו ילכו לעזאזל,שכל אילת תישרף,ששלוחת טאבה תיהרס עד היסוד.

שילכו קיבינימאט הקצינים המצרים והירדנים,שחברת מקורות תפשוט את הרגל,שקו 394

שיוצא מת"א לאילת יופסק שתקרוס התחנה המרכזית בת"א ותחנת רכבת ת"א הגנה תישרף עד היסוד.

לא איכפת לי.

אחרי מלחמת ההתשה הפסיכולוגית שהוא ניהל נגדי אני אדיש לגורלו.

אני לא אצא לנקום בו על מה שהוא עשה לי,אני את מלחמתי ניצחתי...לא בנוק אאוט כמו שהיה אמור להיות

אחרי שנאבקתי בשיניים לקבל את מה שמגיע לי ואת מה שהייתי זקוק לו.

הוא עשה כל מה שביכולתו למנוע ממני את הכל-ונכשל.

ובשבילי זאת הנחמה הכי מתוקה והנקמה הכי משפילה שיכולתי לנקום בו.

אתמול הגיעה הפקודה,אני כבר לא פקוד שלו,לא מקבל ממנו פקודות.

לא סר למרותו ולא חייב לו כלום.

המלחמה נגמרה,הר הבית בידינו.

אין יותר נסיעות מפרכות של עשר שעות לכל כיוון מהבית לבסיס וחזרה.

אין יותר מגורים בבסיס שוטרי מג"ב מוכי דפ"ר.

אין יותר מחסור תמידי באוכל ותנאי מחיה בסיסיים,אין יותר לקום באמצע הלילה לטפל באירועי בט"ש

משמימים על הגבול.

אין יותר סופ"שים רחוק מאמא,רחוק מהבית,רחוק מבת זוגתי המקסימה...רחוק מעצמי.

אין יותר את החום המחניק של אילת,העיר הכי שנואה עלי מכל ערי ישראל.

אין יותר את הפרצוף של הסמ"ר הבנבנבנבנבנבנבנזונה שבגד בי ושיקר לי והכפיש את שמי ועוד העיז לומר

על עצמו שמצפונו נקי ושלוותו מובטחת.

אין יותר את התחושה שאני תקוע במקום שלא מתקדם ולא מקדם אותי לשום דבר יותר טוב,ושסתם זרקו

אותי שם כי לא היה להם אף אחד אחר לזרוק שם.

מי היה מאמין,שתל אביב...שפעם כלכך שנאתי אותה ובזתי לכל מה שהיא ייצגה בעיניי

היא כל מה שאני צריך עכשיו.

בסיס עם חדר אוכל,בו אני אוכל לאכול לשובע כמו שצריך,ולהעלות בחזרה את 8 הק"ג שאיבדתי מאז שהייתי באילת.

עם אנשים שאת חלקם הגדול אני מכיר ואוהב.

עם תנאים בסיסיים למחיה ועם תשתיות אמיתיות שאיתן אפשר לעבוד כמו שצריך לעבוד.

עם מפקד אנושי וחם ואמפטי שבאמת איכפת לו מטובת חייליו.

בסיס שממנו אני אצא כל אחה"צ חזרה לבית,לאמא אוהבת שעמדה לצידי ותמכה בי ועזרה לי לעבור את

שבעת מדורי הגיהנום שעברתי בטאבה שרק בשבילה הייתי מוכן לסבול את כל זה.

לחברים שאני כלכך זקוק להם כאן בבית.

לאהובתי החדשה (ומעבר לזה אני לא אפרט עליה כלום בינתיים,אם בכלל)

לחבר הכי טוב שלי שתמיד נותן לי את התחושה שיש לי ערך שאי אפשר לבטאו במילים.

אז זה נגמר,על הצד הטוב ביותר-בניצחון מוחלט שלי.

לא בקול תרועה כי הייתי מותש מלהילחם בו,וכשהגעתי הבייתה עדיין מבלי לדעת אם ניצחתי או לא

קרסתי מעומס הרגשות,עוד לפני שהורדתי את התיקים מהגב חיבקתי את אמא ובכיתי על כתפה

שאני לא יכול יותר,שאני לא מסוגל לסבול את זה עוד פעם,ושם אני אקבל פקודה לחזור שוב לאילת

אחרי מה שהמפקד ההוא עשה לי אני אסרב בכל מחיר,גם ישיבה בכלא,גם סילוק מהיחידה וגם במחיר

הליכה לקב"ן ויציאה מהצבא על פרופיל נפשי...רק לא לחזור לשם יותר.

שעה שלמה לא הצלחתי להירגע ולהבין שאני כבר בבית,בטוח מכל פגע...ואז נרגעתי.

גמלה ההחלטה בליבי-אם אני אקבל פקודה לחזור לאילת ולו לעוד יום אחד בלבד אני עוזב את הצבא.

ועברו השעות...צהריים הפכו לאחר הצהריים ואחר הצהריים הפך לערב...והתקבלה הבשורה

שבשבילה עברתי את כל הסיוט הזה "כן גם אני הרגע שמעתי,מעכשיו אני המפקד שלך,הסיוט שלך נגמר...תעורר,תהנה מהסופ"ש הזה...הרווחת אותו בעור שיניך"

ואני? זוכרים את ה"Flying at cloud-top altitude"?

צעקת השמחה שלי הדהדה כבר בכל מערכת השמש...

שלום ולא להתראות לך,אילת.

הר הבית בידינו...כאן אני נולד מחדש

היום דיברתי במסנג'ר עם אחי הגדול אחרי שהוא חזר לביתו באוסטרליה מהעבודה.

דיברנו באנגלית בגלל שאין פונט עברי על המחשב שלו

הוא שאל באנגלית מה שלומי.

עניתי "Flying at cloud-top altitude".

אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי את הדברים דרך משקפיים ורודים כל כך.

וזה בשבילי רק סימן שהמערבולת שאיימה להטביע אותי עד לפני חודשיים מינוס שבוע מתמוגגת לה

לאט לאט.

מחר (שזה בעצם כבר היום כי השעה אחרי חצות) מציינים חודש ביחד.

ובסופ"ש הבא שגם בו אני אהיה בבית אנחנו גם נחגוג אותו ביחד.

המעבר לת"א מעולם לא נראה קרוב כל כך, ויכול מאוד להיות שזהו השבוע האחרון שאני אעשה כחייל באילת.

השינויים שעשיתי בחיים שלי בחודש וחצי האחרון,שבעקבותיהם באו הישגים מרשימים,והצלחות מעוררות תדהמה

מעמיקים מעבר למה שדימיינתי שאני אצליח להגיע ולהגשים,בטח שלא בזמן כל כך קצר.

אני אתוודה ואומר שבתחילת הדרך פיקפקתי בעצם העובדה שאני אצליח,שלא לדבר על הצלחה כל כך כבירה,לעשות אפילו חצי ממה שהצלחתי בפחות משנה...

אבל הנה עשיתי הרבה מעבר למה שחשבתי ועוד בפחות מחודשיים.

יצאתי למלחמה ראש בראש מול המפקד שלי על עקרונות חדשים שהצבתי לעצמי וסדרי עדיפויות חדשים בענייני "צבא מול חיים אישיים" ולא רק שהצלחתי לעמוד מולו בכבוד,גם הנחלתי לו כזה הפסד...ועוד סטירת לחי כל כך מצלצלת מצד המפקד שמעליו.

מעבר לזה הצלחתי לא סתם לכופף את המערכת,אלא לקפל אותה מול הצרכים שלי שהתפשרתי עליהם במשך זמן כה רב...

המעבר שלי לשרת בת"א יהיה מבחינתי סגירה סופית של המעגל והיעלמות טוטאלית של אותה מערבולת.

זה יהיה הניצחון שלי,שהושג בדרך הקשה,בזכות ולא בחסד,בצדק,ביזע ודמעות.

ואחריו ישאר לי רק לקצור את פירות המאבק הממושך אך מוצלח הזה,להנות מהם עד כמה שאפשר ואז להשקיע אותם.

אז הפרק הנוראי הזה בחיים שלי יסתיים סופית בקול תרועה,ופרק חדש,מאושר,ייפתח

הקולאז' יושלם ויגיע סוף סוף(ביחד עם תגובה נוספת ל"חומר למחשבה") בצורה של הפוסט האחרון בסדרת הפוסטים השניה באורכה בבלוג שלי

(בכל זאת,הסדרה של 'המתכונת השבועית' עדיין מוליכה את הטבלה)

אז אם עכשיו אני עף לי בגובה העננים,כשנתראה בסופ"ש הבא סביר להניח שאני כבר אגיע לקצה האטמוספירה.

שבוע מאושר שיהיה לכולנו.

עריכה:אגב,צפו גם לעיצוב חדש בקרוב!