אני לא מנסה להתלונן או משהו כזה, אבל אני פשוט תוהה לעצמי עוד כמה פעמיים עצם היותי אישה יגרום לי לעשות כל כך הרבה יותר מידי טעויות עם הרכב. ויודעים מה, מילא זה היה הרכב שלי, אז נגיד. עם הרכב של אבא. של אבא! כי תראו, בסך הכל העיניין הוא כזה: אם זה היה הרכב שלי, במידה והייתי עושה בו טעויות (והייתי עושה כמובן), אז זה היה נשאר ביני לבין עצמי, ואף אחד לא היה יודע מזה, ואם משהו ברכב נהרס אז מתקנים (שזה פחות כיף כי זה עולה כסף, אבל עדיין אנחנו פה ביתרון שאף אחד לא יודע מזה חוץ ממני. טוב נו, ומהמוסכניק). אחרי שמתקנים אני ממשיכה לנסוע לי ברכב שלי בסבבה ובכיף. עד לתקלה הבאה שאעשה בו (ואעשה).

אבל! בגלל שזה הרכב של אבא, פה... פה יש לנו בעיה. עוד כמה פעמיים הוא יחרים לי את האוטו על טעויות לא מכוונות שאני עושה? ובטעויות לא מכוונות נכלל פנצ'ר ברכב, והפעם ההיא שחניתי לא בחניה של הבית כי, נגיד, לא יודעת... אני אישה אז אני לא יודעת לחנות בין שתי המכוניות של השכנים אז בסך הכל חניתי במקום שהוא לא החניה של הבית מה כבר יכול לקרות? גנבו את האוטו. ועל הפעם ההיא שנסעתי בערב לתל אביב עם חברות ונאבדו לי המפתחות של האוטו והבנות ואני חזרנו במונית ובבוקר אבא שלי נסע לשם במונית עם המפתח ספייר כדי לקחת אותו משם. אני באמת חושבת שאלו אוסף של אירועים שקרו לא ממש באשמתי. אני אשמה שמישהו שם משהו על הכביש שגרם לפנצ'ר בגלגל? אני אשמה שיש גנבים בעולם? אני אשמה שהמפתחות החליקו מהיד? לא, יופי, אולי אני גם אשמה בסכסוך הישראלי-פלסטינאי! ואז אבא כועס, ואז אין אוטו לנופר. וזה ממש לא אחלה.

"נו אבא מבטיחה זו פעם אחרונה בחיי!" מספיק משכנע? מוסיפה חיוך כובש.

קורא עיתון ולא מרים אפילו את העיניים. אולי הוא לא שמע?

"אבל... תראה, בוא נעשה שבהתחלה תתן לי לסוע רק בתוך העיר," ממשיכה והוא עדיין לא מזיז את העיניים מהעיתון "ו... וחוץ מזה עומר חייב שאני אסיע אותו לשיעור קלרינט! כן, חייב! טוב, אתה זה שמשלם לו על שיעורי קלרינט, בעיה שלך שלא יהיה לבן שלך איך להגיע לקונסבטוריון" הוא יהיה חייב להסכים לזה בתור התחלה. נראה לי שהצלחתי כאן.

ממשיך לקרוא עיתון עוד כמה שניות. מניח אותו על השולחן. יש! הצלחתי לשכנע אותו! זהו זה. נגמר החרם של האוטו! קם מהספה, חולף על פניי וקורא "עומר, בוא אני אקפיץ אותך לשיעור". אבל... מה... אבל... אני! הי. מישהו מקשיב לי כאן בכלל?

אני חושבת שכל הטלת וטו של אבא על הרכב נשמכה משהו כמו שבועיים או שלוש שנראו הרבה מידי. ואז בפעם האחרונה אמרתי לעצמי שזהו, אני הפסקתי לעשות טעויות של צעירה. אני כבר בחורה גדולה, עוד מעט בת 22 (שזה ממש גדול), ואני כבר יודעת לתפעל את הרכב טוב מאוד. יופי. זהו. אני יכולה לעשות את זה. יוצאת עם חברות לפאב בעיר ליד. מרחק נסיעה של עשרים דקות בערך. מחנה את האוטו (הצלחתי!), יוצאות, מבלות, הן שותות בירה ואני קולה, חוזרות לאוטו. נוסעת לי בסבבה, מורידה כל אחת בבית. מגיעה כמעט הביתה ועוצרת ברמזור אדום.

שיט, רגע. למה. לעזאזל. יש. ריח. של. שרוף. מהאוטו!!!! איים גוינג טו דיי!!! זהו הכל אבוד. היו לי כל כך הרבה חלומות, שאיפות, הרים של דברים שרציתי להספיק; לסיים את הלימודים לתואר, לייצר אקונמיקה בריח לבנדר, להתחתן, להוליד 6 ילדים ואיפלו את השמות שלהם אני כבר יודעת, להכיר את מלודי בת הזקונים שלי, ופאקינז עם פפיון ורוד ושמלה (כאילו, לא להוליד אותו, אבל שיהיה פאקינז. נו הבנתם), לגור בבית עם חצר במזכרת בתיה. דברים רגילים אתם יודעים. הכל אבוד!! אוקייי, קודם כל, ומעל הכל- לא. להכנס. לפאניקה. אני הולכת למות!!! הכל בסדר. הכל רגוע. לנשום. לנשום. אוקיי יש ירוק. לנסוע לאט. טוב דיי לצפצף לי שם מאחורה! אני לא טובה במצבי לחץ יש לי קוצר נשימה! טוב זה לא נכון אני אפילו לא אסמטית. בסדר אולי 10 קמ"ש זה באמת קצת לאט מידי אני אתן קצת גז... לא!! ריח של שרוף לא טוב! בלי גז, תמשיכו לצפצף עד מחר. אוקיי. עוברת את הרמזור ועוצרת מיד אחריו בתחנת אוטובוס. בלי פאניקה. מעבירה לפארקינג. עכשיו לצאת מהאוטו. לאתר את כיוון הריח. מקדימה זה לא... מאחורה! מאזור הגלגל האחורי! אוי לא נו לא שוב פנצ'ר. בעצם זה לא נראה כמו פנצ'ר. אני כבר התנסתי בפנצ'ר אחד, זה לא המקרה. שיט. ריח של שרוף מאחורה. ומאחורה יש דלק את זה אני יודעת. אם יש ניצוץ אחד וזהו כל האוטו יעלה באש. אני הולכת למות. היום. טוב עכשיו מה...?

ניצבות בפניי שתי אפשרויות רגע:

-להכנס לרכב, להמשיך לנסוע בחוסר ידיעה למה הריח השרוף מגיע, והאם אני אמשיך לחיות בתום הנסיעה, וככל הנראה שתום הנסיעה לא יהיה במקום היעד שאליו אני מתכננת להגיע, אלא הרבה לפניי פשוט כי האוטו יעלה באש.

-להתקשר לאבא.

ברור שהאפשרות הראשונה!!! נכנסת לאוטו. מעבירה לדרייב, מורידה בלם יד... רגע רגע רגע! למה הבלם יד למעלה? אני לא העלתי אותו לפני שיצאתי הרגע מהרכב. למה לא העלתי אותו לפני שיצאתי מהרכב זו שאלה בפני עצמה כן, אבל להתרכז בעיקר כרגע. לא... נסעתי עכשיו מהפאב בעיר אחרת, עשיתי סיבוב בכל העיר כדי להוריד את חברות שלי בבתים, הגעתי עד לכאן, כל הדרך עם בלם יד מורם?!? אני לא יודעת מה זה אומר בעצם, אבל אם מורידים אותו כל תחילת נסיעה, סביר להניח שלנסוע איתו למעלה זה לא הדבר הכי אידיאלי לעשות. זהו הכל אבוד, האוטו יעלה באש, אני הולכת למות. אני לא יכולה להמשיך לסוע עכשיו. אני חושבת שהאוטו לא במצב. אוי נו. אל תכריחי את עצמך להתקשר לאבא... אולי לאמא? איך היא תעזור, היא גם אישה אנחנו באותה סירה של חוסר הבנה ברכבים. מחייגת לאבא. מצלצל. מנתקת מהר. אולי בכל זאת אפשר לסוע? לא, אני אוהבת את החיים. טוב די נופר תאזרי אומץ ותתקשרי לאבא! כן קדימה. רגע אם את כבר נהיית אמיצה גדולה אז אולי פשוט תגלגלי את עצמך הביתה עם הרכב? לא. טוב להתקשר לאבא. (אני מבקשת בלי שיפוטיות על הדיבור עם עצמי, אני מזל תאומים מותר לי הכל). 'היי אבא שומע, שוב הרסתי את האוטו'. לא, זה ניסוח לא טוב. מה עם 'הי אבא סליחה שהערתי אותך מהשינה פשוט האוטו כמעט עולה באש פה'. לא לא. טוב, אני כבר אמצא משהו. מחייגת.

"הלו" עונה בקול עייף. שיט. הוא ענה. איך מתקדמים מכאן?

"היי" ושותקת.

"מה?" 

....

"נופר התקשרת. מה?" טוב אני חייבת להגיד משהו.

"טוב תראה, בגדול מה שקרה זה... ש... פשוט... מה שהיה... זה לא איך שזה נשמע כן, ובאמת הכל נראה לי בסדר, כמעט... אבל... איך להגיד..."

"מה עשית לאוטו?" הוא עלה עליי. הכל אבוד

"אני! כלום! רק...", אם אני אגיד את זה מהר זה יגמר מהר ויכאב פחות. דברים שלומדים כשאת עושה שעווה "אוקיי נסעתי עם בלם יד במשך עשרים דקות והיה ריח של שרוף אז עצרתי בצד וגיליתי שנסעתי כל הדרך עם בלם יד אני לא חושבת שאני יכולה להמשיך לנסוע כי בגדול אני כמעט בטוחה שהוא הולך להתפוץ בכל רגע אני הולכת למות זהו" אמרתי את זה ממש מהר, בלי הפסקות ובלי לנשום אז אולי הוא לא הבין ואז הכל בסדר.

שתיקה. ארוכה. מידי.

"אבא...?"

"תסתכלי על הלוח מכוונים" עכשיו הוא כבר נשמע יותר ערני ממקודם. רגע, על המה?

"על המה?"

"נופר, איפה שהמד מהירות. תסתכלי שם" אה. אז מה הקשר לוח מכוונים

"מה אני אמורה לראות?"

"את רואה שם איזושהי מנורה שלא אמורה להופיע?" אין לי מושג מה כן אמור להופיע, אז איך אדע שיש מנורה שלא אמורה להופיע?

"כן..." הימרתי סתם, אין לי מושג, "או... ש..לא?", מגרדת בראש. אוף זה קשה, לא יודעת, "אולי"

"נופר. נורת אזהרה, יש שם?"

"נורת מה?"

"עיגול כתום! תבדקי אם יש שם עיגול קטן כתום"

עיגול כתום... עיגול כתום.... לא, אין עיגול כתום. יאי! אין עיגול כתום! איים גוינג טו ליב פוראבר!

"אין עיגול כתום!" 

"תסתכלי במדד טמפרטורת הרכב, איפה המחוג שלו נמצא?" מדד טמפרטורה... מדד טמפרטורה... הנה! אוי לא. למה זה לא למטה בקר? למה זה באמצע? לא זה לא טוב זה אמור להיות קר! למה!

"שיט אבא זה באמצע!!"

"זה תמיד באמצע בזמן נהיגה, זה בסדר. טוב את יכולה להמשיך לנסוע. הכי חשוב שתזכרי שאם הנורת אזהרה נ... ההיא העיגול הכתום, נדלקת, תעצרי את הרכב בצד ואל תמשיכי, אבל כל עוד היא לא נדלקת הכל בסדר"

מעולה אז הרכב לא הולך לעלות באש.

"אוקיי מעולה. אז אם הרכב הולך לעלות באש היא גם מודיעה על זה כן?"

"אה לא על זה היא לא אמורה להתריע"  אבל זה בידיוק מה שאני חוששת ממנו

שיט, אז הרכב הולך לעלות באש. 

באה לנתק את השיחה ושניה לפני הוא מוסיף "פשוט תסעי, הכל בסדר. ו...נופר. אל תשכחי להוריד את הבלם יד"

אוקיי, לנשום. להוריד לחץ, ובלם, ולהמשיך לנסוע.

נכנסת הביתה. אבא יושב בסלון. שיט. אבא יושב בסלון. עם אמא.

"היי אבא, היי אמא" חיוך של ילדה טובה שלא כמעט הרסה את כל האוטו עכשיו...

"אז הגעת בשלום" אבא אומר.

"כן הכל בסדר!" עם חיוך. כובש. משתדלת.

"מעולה. את לא נוגעת יותר במסדה" הוא מוסיף, קם והולך לחדר לישון.  אבל מה עכשיו!

"נו אמא זה לא פייר תגידי לו משהו!" אני צועקת בלחישה. היא מסתכלת עליי במבט שמראה שהיא ספק מבינה לליבי, ספק מעדיפה להפסיק לבזבז כספים על לתקן את האוטו, והולכת גם היא לישון.

מאז עברו כבר כמה שבועות. אבא התרכך שוב והסכים לי להכנס למושב הנהג. הספקתי לנסוע פעם נוספת עם בלם יד למעלה. לפני שבוע וחצי. במשך נסיעה שלמה. הפעם חסכתי מעצמי את התענוג של לספר לו את זה. אבל הי, כבר שבוע וחצי שאני והרכב ביחסים טובים. זאת אומרת... רק עד הפעם הבאה.

נוט טו סלף:

"נופר מה זה השלט הזה שהדבקת על ההגה? איפה בושות את עושה לי אני לא יכול לנהוג ככה. הורדתי אותו"

עד הפעם הבאה (או עד שאסיים את התואר ולא אצטרך לשלם שכר דירה (בעצם כן אצטרך לשלם כי אצטרך לגור איפשהו גם אחרי סיום התואר) ושכר לימוד ואז יהיה לי כסף לקנות רכב משל עצמי...),

נופר