זה רק תקציר

כבר קניתי כרטיס להופעה של אורפנד לנד בחנוכה, אני חייבת ללהקה הזו  כל כך הרבה...

לפני שנתיים אזרתי אומץ ללכת להופעת  מטאל  הראשונה שלי, זו הייתה  הופעה של אופרנד לנד שחגגו 20 שנה.  היו  שני הופעות  שהפכו לDVD (שגם אותו אקבל עכשיו כי הוספתי עשרה שקלים לכרטיס)

הייתי שם  בהופעה  הראשונה שהייתה בחמישי וכבר בהוופעה הזו הכרתי כמה אנשים. שמלווים אותי עד היום.

קצת פחדתי לעשות את הצעד הזה. ללכת להופעת מטאל.   ימחצו אותי  ויתנו לי מכות, סטיגמה  מטופשת  ברוב  המקרים. אבל לא כל כך הכרתי מטאליסטיםץ וגם  ידיד שלי  כבר לא שמע  מטאל יותר באותו זמן.  זאת היתה  הופעה  שלא יכולתי לפספס ופשוט הלכתי.

אני זוכרת  כמה היה לי  קשה ללכת לבד וגם נפל  לי הפלאפון בתחנת  רכבת אבל זה הסתדר  כשביקשתי  ממישהו שיחה ותהקשרתי אל הפלאפון ואבא שלי ענה. אז לא היה לי דרך ליצור  קשר  עם אנשים שהיו שם.

ביציאה היו הארנב הלבן עם רמקול ענקי על עגלה  שרקדו עם אנשים לצלילי "הארנב הלבן" וככה  הכרתי אותם. גם להקה שאני פשוט  אוהבת לשמוע והכרתי דרכם המון אנשים.

אפילו הלהבתי את דוד שלי עליהם ועכשיו הוא קורא לי ארנבית ואיחל לי שנה טובה ומלאה בארנבים לבנים.

לאט לאט קיבלתי אומץ ללכת להופעות כי היה שם מישהו שתמיד היה שם ודאג לי. 

וכל זה הוביל אותי לקבוצה  של האנשים  שאני ממש  אוהבת ומרגשים אותי.   אני סתם ברגע רגיש  ולא ממש ברור כזה שוואלה  יורדות לי דמעות.

 זה נחמד שרושמים לך שאתה  מדהים והיה כיף לפגוש אותך. או מעריכים  ומצטרפים לשטויות שלי.

מה שרציתי להגיד פה בעיקר  זה איכשהו מהופעת המטאל הראשונה שלי הכל מתגלגל. ומצאתי את המקום שלי.

 האמת  שכל החיים שלי ככה. 

ונכון שאני גם חושבת שהאנשים נותנים לדברים משמעויות שאין בהם מלכתחילה שום דבר אבל זה כבר עניין לפוסט שלם על מציאות סובייקטיבית.