אני מרגישה עכשיו שממש לא יזיק לי חיבוק אמיתי, לא שנובע מרצון לדבר אחר אחר כך. פשוט חיבוק מחמם,  מחזק שיגיד לי שיש איזה מישהו שלא יעזוב אותי כל כך מהר. 

זה מוביל אותי לרצון לשתף  את החיבוק הכי מרגש שהיה לי. כן התרגשתי מחיבוק! (מעניין מה זה אומר עליי)

*********

זה התחיל בזה שדוד שלי נפטר אז נסענו לתל אביב ללויה. זה מהצד המשפחתי שאני פחות מכירה, הצד של אבא. ויש בזה משהו עצוב שזה הדוד השני שנפטר  בחצי שנה  והשלישי  בשנתיים האחרונות (נכון לאותו זמן)  ואנחנו  פשוט נפגשנו  דיי הרבה פעמים יחסית  באזכרות ולויות וזה דיי אירוני.

אני זכיתי להכיר קצת יותר כי יצא לי לעשות שבת בתל אביב  אצלם כמעט שנה לפניכן , כשהייתה את ההופעה של מגדת'.  הבני דודים התלהבו   מזה שאני שומעת האבי מטאל . ואפילו נודע לי שהבעלים של הסאבליים חברים טובים של בן דוד שלי. זה  היה עוד קצת לפני שהמקום  הפך לבית שלי בהופעות  של  כל מיני להקות  עד שהשומר בכניסה זכר אותי. "היי זו את"

אני זוכרת  שאבא שלי נשאר  שם לישון בשבעה וגם  זה לא היה כזה ברור נשארתי  עד הערב  עד שידיד שלי התפנה. זה היה בסביבות  9 בערב, יום שלישי. 

בעיקרון  איבדתי  תיק עם דברים   זה היה קצת לפני הפסיכומטרי.  הראש  כבר לא  היה במקום.   לפחות הכסף  והויזה היו   עלי ולא בתיק, התעודת זהות אני לא  בטוחה אבל אני חושבת שגם היא הייתה עליי או שבכלל לא הבאתי אותה איתי.

חיפשנו בית  קפה פעיל, ושיהיה  גם שקט  יחסית  שנוכל לדבר,  ולא מצאנו  בסוף הכלכנו כל הדרך  מאלנבי עד יהודה הלוי    מצאנו בית קפה   שכמעט נסגר.  קנינו קפה והלכנו  וישבנו  בטיילת  איפה  שהאורות האדומים והכיסאות על החוף. 

 כמה בכיתי  שם ,   לידו,   והוא לא ידע בטח איפה  לשים את עצמו בין היתר.  ככה  זה  שהיום  הולך רע  נשפך לי חצי מהקפה.  והוא  במהלך השיחה  אמר לי שהוא לא מחבק אנשים  כל כך.  ככה  הבחור הזה  לא בנאדם  שמחבק ונוגע פיזית כל כך.

והוא אמר  גם  שאת זאתי שהכירה בנינו הוא לא ממש חיבק.  והוא ליווה אותי בחזרה לאלנבי  לאט לאט,  ולפני  שעליתי למונית שירות  הוא פשוט בא וחיבק אותי.    כל כך הייתי  צריכה את זה  באותו רגע.  כל כך. זה ריגש אותי באמת.  אחד החיבוקים המרגשים.

הנהג מונית זיהה אותי כי שבוע לפני זה היה פורים  ונסעתי איתו,  מסתבר. ירדתי  מהמונית שירות בסבידור  והלכתי לקנות לעצמי עוד  נס קפה.   פיצוי על הקפה  שנשפך לי רובו  הבחורה שהייתה  שמה  בקפה עלית  מסרה לי אותו מעל השקעים ונשפך כנראה קצת  ועשה קצר בחצי תחנה. 

האומללות  שהרגשתי   בזמנו  אני עוד זוכרת  אותה. לא מספיק  יום   קשה ומחורבן  מכל הבחינות. לאקרוד הסיום עשיתי קצר ברכבת! כל מה שביקשתי  זה  שאנשים  ישמרו ממני  כי אני נזק.

זה היה  בסביבות שתיים ומשהו כי  פיספסתי  את  הרכבת של שתיים כי המונית רק יצאה בשתיים (מונית 66 אחרונה)  אז נשארתי שמה  עד 3  כל כך בוכה והיסטרית.  הרגשתי שאם  יפולע ליי פסנתר מהשמיים כמו בסרטים המצוירים  אני פשוט לא אתפלא.

המוכרת החמודה עוד ניסתה לגרום לי להרגיש טוב ואמרה שהמקרר קיצר. 

היו איתי שם וחיכו לרכבת שני בחורים חמודים שזיהיתי אחד מהם שנסע איתי פעם ברכבת ואמרתי לו שראיתי אותו פעם ברכבת ואני פשוט זוכרת אותו (לא ממש דיברנו אי פעם זאת הייתה הפעם הראשונה)אולי גרם לי  להרגיש  טיפה טוב יותר.

*********

אחד הימים הקשים  שלי זה נחרט לי טוב בראש, כל כך  בכיתי  חסרת אונים  בלי ספרי פסיכו מטרי, בלחץ.   אבל היה פה  גם רגע מרגש. 

כל כך הרבה מחשבות עברו לי בראש ולא יצא לי לכתוב אותן אז אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל.

לא ממש עדכנתי בחודש האחרון בקביעות, כבר ממזמן לא יוצא לי לעשות את זה , אבל אני צריכה לנסות להכניס סדר בראש שלי וגם לכתוב את זה בצורה הגיונית. אז סליחה ואתם מוזמנים לכתוב לי במייל שנמצא איפשהו בצד שמאל

איך דקסטר תיאר את זה- "הנוסע האפל" התחושה האפלה הזאת של הלב נחמץ ונמחץ והגוש בגרון שמונע ממך לדבר או לנשום. ודמעות שמנקות הכל (הפעם זה לא מדלקת בעין!)  ( התחושה הזו  בהחלט  יכולה  להיקרא "לב  כבד " בקלות)

תמיד הייתה לי את האפלה והדיכאון הזה נפילה לבור כזה של חוסר ביטחון. אפילו פעם כתבתי על זה שיר שמשפט ממנו חקוק לי בראש.

"לאחוז בקרנות המזבח , לאחוז בקצה השפיות.."

מרגישה לפעמים כאילו לגמרי איבדתי את האחיזה אבל זה גם לא לגמרי נכון. יש בי כל כך הרבה ניגודים בפנים שזו מלחמה.

החודש הזה היה לי חודש של ספונטניות מטורפת, אף פעם לא תכננתי רחוק, אבל כל פעם מצאתי את עצמי עושה דברים וקראשים בספה של חברים באופן לא מתוכנן בכלל. (תמיד הייתה לי את האפשרות לחתוך הביתה ברכבת)

מגיל קטן אני נושאת המון ניגודים שקשה להתמודד איתם. לפעמים אני מרגישה זרה לגמרי, זה גם משהו שמלווה אותי.

אני לגמרי בסדר עם אנשים זרים וחברים חדשים. עד שבאיזשהו שלב אני בפאניקה , כשמתחילים להתקרב מידיי.

וכשצריך להרפות גם קשה לי, בנאדם שמשתדל לתת מעצמו ולהקשיב.

ושבוע שעבר מספר אנשים הודו לי שאני פשוט הייתי אני (כמובן אמרתי שזה כלום) אבל זה ריגש אותי התודה הזו וירדה לי דמעה.

 =אני יודעת שאני בסדר למרות שאני מרגישה קצת מטורפת.

תאחזי בקצה השפיות,

שלא תחמוק לך

שלא תחליק מבין אצבעותייך

השלובות

תאחזי חזק שלא תברח

כשתגלי

שזה כואב.