את יודעת שאני כותב לך לפעמים. למרות כל הזמן שעבר ושלא תראי אותם אף פעם. מכתבים המון מכתבים שנועדו בשבילך, ללא כתובת או בול, רק נמען-את. זאת עדיין השריטה שלי, אחרי הכל איך אפשר לכתוב למישהו שמת כבר שנים. הייתי רוצה להאמין שאת רואה אותי מלמעלה, כלומר אם יכולה. את בטח גאה בי על כל הדרך שעברתי.

שלוש עברו, ואני עדיין זוכר את הדאגה עם כל אזעקה שהייתה, ואת היקיצה הבהולה כשאזעקה משמשת לך שעון מעורר. אתה אף פעם לא שערת שזה יקרה לך. הרי הקטיושות בכלל לא הגיעו לפה אף פעם. דאגת לחבר'ה מנהריה, שנפלו עליהם כל כך הרבה קטיושות, או לחברים מחיפה שיצא לך להכיר. אף פעם לא עצרת לחשוב שזה יקרה דווקא פה קרוב לבית.

המוות שלך היה טריגר לכל כך הרבה פחדים ורגשות שהיו לי. וכל פרידה הפכה למוות קטן. ואני נסגר לא רוצה להרגיש כלום, לא מסוגל. אני מוותר מראש כנראה. זה לא שלא היו לי בחורות או בנות שמתו עליי אבל בכל התחלה אני רואה את הסוף וזה גורם לי להיסגר. את תמיד אמרת לי שאני פסימי מידי- את צדקת.

והדכאונות הקשים האלה, הייתי צועק על כולם , חסר סבלנות ואגרסיבי. מרביץ ומקלל בתקופה הזאת שתיתי המון והייתי שיכור רוב הזמן. הייתי אומר לכולם כמה החיים רעים ושאין אלוהים. אני מצטער שאני לא מבין עד היום איך כולם גילו את האור,  אני ראיתי רק חושך .

והינה אנחנו כבר מסיימים את בית הספר, מחר תהיה לנו את מסיבת הסיום שהתכוננו אליה כמה חודשים טובים. אני מנחה את הפינה עלייך, זה כל כך קשה לי להגיד את המילים שכתובות לי בדף. אנחנו נציג מצגת עלייך ועוד כמה מהחברות שלך יגידו כמה דברים שהן כתבו.

גם אני כתבתי, המון שירים שאני עדיין לא מסוגל להקריא, כבר שלוש שנים שאני כותב שירים המון שירים. חלקם על מוות וכאב כלליים וחלקם על שדים ורוחות . התחלתי לכתוב כשעיכלתי שמתת. זה היה רק כשחזרנו ללימודים, וראיתי את כולם בוכים רק אז הבנתי שזה לא חלום זה קרה ושזה לא סיוט...